מגן דוד ד'אור

כל התערוכות החדשות שמוצגות במוזיאון הרצליה – תחת הכותרת "הרהור מחודש בסימבולים ישראליים" - עוסקות, במישרין או בעקיפין, בחרדה הקיומית של החיים במציאות הישראלית. רק משמות העבודות לבדן ("תהום", "Dead On Arrivel", "יומרות אפורות") ניתן לבנות תוכנית לטיפול פסיכולוגי קולקטיבי. העבודות חותכות בבשר החי וחושפות עבורנו את המיתוסים המושרשים בנו, עד שהן מפרקות אותם מנשקם. דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא במיצב הוידאו של ארז ישראלי, בו קבוצה של נערים יוצרת בשיטת "פירמידה אנושית" סמל של מגן דוד. הפסל האנושי מופקע מן ההרואיות שלו כאשר נחשפת טכניקת הצילום ומתגלה כי הנערים, למעשה, שוכבים על הרצפה ומצולמים ממבט על. מרגע חשיפת המניפולציה, הסמל מאבד מהילתו ומתמוטט לתוך סימבול ישראלי אחר, קלישאתי, ומותיר אותנו עם ערימה של חבר'ה על הדשא.

עודד ידעיה עוסק במציאות הפוליטית והיומיומית דרך סיפור אישי: מיצב וידאו בשם "יומרות אפורות" מתאר את נסיונותיו של סוחר יהלומים למצוא לו איש מכירות שייצגו בארה"ב. הוא בורר מועמדים מבין אנשים מעברו - צבא, קיבוץ וכו' - ועורך כאן מסע התחשבנויות עם המיתוסים והערכים הציוניים שעל ברכיהם חונך. העבודות מתארות מציאות שהיא לכאורה הומוגנית, פשוטה וסדורה, ומפרקות אותה לגורמים ללא כל קשר הכרחי בניהם. ידעיה מחבר מציאות יומיומית עם האפוס האישי שלו ומוציא אותה מהקשרה, כך שהצופה נע בתנועת מטוטלת בין אמת לאשליה, המעצימה את תחושת החרדה, ללא עוגן ממשי שניתן להיאחז בו.

בהקשר זה ראוי להזכיר גם את עבודת הוידאו של יעל ברתנא, שצילמה בלון הליום המשמש לצפייה אווירית, כשהוא מתעופף בשמים עד אשר צונח מטה בתנועת התרסקות, כמעין טיל או פצצה. הניגוד העצום בין שני הדימויים - הפסטורליות הנאיבית אל מול ההרס והחרדה - תוך הבנה כי פוטנציאל החורבן כבר קיים אינהרנטית בדימוי התמים, מטשטש את גבולות ההבחנה בין ה"נאיבי" ל"הרסני". עבודתו של דרור דאום נקראת “D.O.A” (Dead On Arrivel), מושג המציין את מותו של אדם בדרך אל בית החולים. זוהי תמונת סטילס של שלט ה-emergency של חדר המיון, המחליפה את צבעה מאדום עז לאפור וחוזר חלילה. דאום מתייחס לחדר המיון כסימבול למקום בו הזמן חורץ את גורל הפצועים. הדימוי האינטנסיבי של חדר המיון הופך כאן לתמונה אחת איטית, תקועה, ובכך מפקיע דאום את הפונקציונליות של חדר המיון ומציג אותו כדימוי גרידא.

ההרהור המחודש בסימבולים ישראליים, אם כן, לא ממש מוביל לאופטימיות מרובה, אלא בעיקר חושף את הבלימה שעליו הם תלויים. ב-13 תערוכות מורכבות ואינטליגנטיות מצליחים האמנים המציגים במוזיאון להדהד את הסלוגן "לא מפחדים מאמנות" - שנבחר, גם השנה, לפתוח את עונת התערוכות. המספר 13, לצורך העניין, הוא לא תמיד סימבול למזל רע. טפו טפו טפו.


* עוד מציגים במוזיאון הרצליה: אלי גור-אריה, נורית שרת, ליאור נייגר, טליה קינן, זיוה נתנאל, תמר שחורי, בן בן-רון, ארז ישראלי, אריאל שלזינגר וענת בצר