א יידישע תוכעס

מוטב מלכתחילה לומר את האמת בראש מורם: "ממבו איטליאנו" הוא סרט לכל המשפחה, שתוכלו לתייג בבטחה תחת הז'אנר "קומדיית מצבים". העלילה פשוטה להפליא - אנג'לו, הגיבור, הוא בן למשפחה איטלקית שהיגרה לקנדה בטעות, או כפי שאומר אב הפאמיליה: איך הייתי אמור לדעת שיש שתי אמריקות, אחת ארצות הברית ואחת קנדה?! על כל פנים, אנג'לו יפה העיניים חוטא פעמיים למשפחתו - פעם אחת הוא עוזב את הבית לפני שהתחתן, רחמנא ליצלן, ופעם שנייה הוא יוצא מהארון בזמן ארוחת הערב המשפחתית. מכאן ואילך עוברת המשפחה טלטלות ותהפוכות מלוות בלא מעט אנחות, דמעות וגלגולי עיניים אל-על. וגם הצטלבויות כמובן.

ובכן, הומו איטלקי שיוצא מהארון וגם - תחזיקו חזק – הפי אנד. פעם "הפי אנד" היה מושג ששמור אך ורק לגיבורות בלונדיניות ולזרים גבוהים וכהי שיער, או במילים פשוטות – לזוג ההטרוסקסואלי הנשאף. יודע כל נער גאה שהומואים התאדו מהמסך הגדול בקול דממה דקה: כל שהיה על התסריטאי לעשות הוא לבחור האם להעניש את המתרוממים ברצח או בהתאבדות. אך לא לעולם חוסן - מזה שני עשורים מתרחש כרסום נחוש ועקבי בתפריט התפקידים המצומצם שהוזכר למעלה. מה כרסום? זלילה מטורפת, שפתחה את התפריט לעוד כמה דמויות מפתח – האוחצ'ה הנוירוטית (ג'וני שלנו), החתיך המניאק (בריאן מ"גאים באוויר"), הסיסי הבדרן (ג'ק מ"וויל וגרייס") ובעל הלוק הסטרייטי (וויל האינפנטיל). נראה כאילו דמויות גייז צצות כמו פטריות לאחר הגשם כמעט בכל סדרה ובלא מעט סרטים.

זה נפלא שעם האוכל בא התיאבון, אבל כעת מתחילים אניני הטעם מבני הקהילה ההומו-לסבית להרים גבה: קודם לא היה מספיק, ועכשיו יש יותר מדי. ולא רק שיש יותר מדי, יש סרטים "משלנו" שהם רדודים עד כדי כך שכל הקהל מבין אותם – אפילו הסטרייטים! בקיצור, אניני הטעם דורשים שסרט הומואי יהיה גם סרט קווירי עד הסוף – איזה דייויד לינץ' מתובל בטוויסט אלמודוברי ונגיעה של פון-טרייר. אח, מושלם.

אותם אניני טעם לא מתעמקים יותר מדי בעובדה שהומואים, ארונות ו"לכל המשפחה" עדיין אינם צירוף מובן מאליו בקולנוע בפרט ובתרבות המערבית בכלל. אולי, למשל, משפחת השוטרים-שתחביבם-להכניס-מכות-להומואים-בגנים-ציבוריים תחוש שזה לא בשבילה, למרות שבסרט מככב שוטר מדוגם לעילא ולעילא. אפשר לחשוב על הרבה משפחות שידירו רגליהן מהסרט, לא בגלל שאינן מחבבות קומדיות במבטא איטלקי סביב מפה אדומה משובצת, אלא פשוט מפני שהם לא מוכנים לראות מול העיניים נושכי כריות שמחים וטובי לב.

אז אם אתם מאניני הקהילה אל תטרחו להגיע – אתם יכולים לנקות את האבק מ"קרוואג'יו" המופתי של דרק ג'רמן זצ"ל ולהרגיש תרבותיים; אבל אם אתם מאלה שלא אכפת להם להוסיף קצת צבע לשישה שכבר נמצאים בדגל הגאווה, אתם מוזמנים. קחו את אבא/אמא ושאר קרובים שלא פיתחו כלפיכם חרדות, הוציאו מהבוידעם את ממחטות הבד הגדולות וקנחו בפיצה משפחתית מהבילה: תנו לאנשים שאוהבים אתכם להעלות חיוך בסרט עליז באמת.