פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מי שלא מספר - לא סופר

      קטעים נבחרים מהפרק הראשון בספרו האוטוביוגרפי של חתן פרס נובל לספרות, גבריאל גרסיה מארקס, "לחיות כדי לספר", מן האירועים המו"לים המרכזיים של ראשית המאה החדשה

      אמי ביקשה ממני שאבוא אתה למכור את הבית. בבוקר ההוא באה לברנקייה מהעיירה הרחוקה שמשפחתנו גרה שם ולא ידעה כלל היכן תמצא אותי. היא שאלה פה ושם בקרב מכרי, ויעצו לה לחפש אותי בחנות הספרים "מונדו" או בבתי הקפה שבסביבתה, שהייתי פוקד אותם פעמיים ביום כדי לשוחח עם ידידי הסופרים. מי ששלח אותה לשם הזהיר אותה: "תיזהרי כי הם מטורפים על כל הראש". היא הגיעה בשתיים בדיוק. פילסה לה דרך בהילוכה הקליל בין דוכני התצוגה של הספרים, נעמדה מולי, נעצה את מבטה בעיני בחיוכה השובב מימיה הטובים, ולפני שהספקתי להגיב אמרה לי:

      "אני האמא שלך".

      משהו השתנה בה ולכן לא הכרתי אותה במבט ראשון. בת ארבעים וחמש היתה. עם אחד-עשר הילדים שילדה, עברו עליה כמעט עשר שנים בהריון ולפחות עוד עשר בהנקה. שערה הלבין כולו בטרם עת, עיניה נראו גדולות יותר והמומות מאחורי משקפיה הראשונים, הדו-מוקדיים, והיא לבשה בגדי אבלות מוקפדים מכף רגל ועד ראש בעקבות מות אמה, אבל היופי הרומי מתמונת כלולותיה עדיין נשתמר בה, והילה סתווית שיוותה לו הדרת כבוד. לפני הכול, אפילו לפני שחיבקה אותי, אמרה לי בסגנונה החגיגי, כדרכה:

      "באתי לבקש ממך חסד, שתבוא אתי למכור את הבית".

      לא היה צורך שתאמר לי איזה בית, וגם לא היכן הוא, כי בעינינו היה רק בית אחד בעולם: ביתם הישן של סבי באראקאטאקה, שהתמזל לי מזלי להיוולד בו ולא שבתי אליו מאז הייתי בן שמונה. זמן קצר קודם לכן עזבתי את הפקולטה למשפטים לאחר שישה סמסטרים, שהתמסרתי בהם בעיקר לקריאת כל דבר שהתגלגל לידי ולדקלום בעל-פה של השירה המופלאה מאין כמוה של תור הזהב בספרד. כבר שאלתי וקראתי את כל הספרים המתורגמים שהיו נחוצים לי כדי ללמוד את הטכניקה של כתיבת רומנים, ופירסמתי במוספי עיתונים שישה סיפורים שעוררו את התלהבותם של חברי ואת תשומת לבם של מבקרים אחדים. עמדתי להיות בן עשרים ושלוש בחודש הבא, כבר הספקתי להשתמט מהשירות הצבאי וללקות בזיבה פעמיים, וכל יום עישנתי שישים סיגריות של טבק גרוע בלי שום אות מבשר רע. התבטלתי לסירוגין בברנקייה ובקרטחנה דה אינדיאס שבחוף הקריבי של קולומביה, חייתי חיים משוגעים משכר הסופרים האפסי ששילמו לי על טורי היומיים ב"אל הראלדו", ובכל מקום שהפתיע אותי הלילה ישנתי בחברה הטובה ביותר שיכולתי להשיג לי. וכאילו לא היה די באי הוודאות בנוגע לשאיפותי ובתוהו ובוהו של חיי, התכוננתי, יחד עם קבוצת חברים בלב ונפש, להוציא לאור כתב עת נועז וחסר אמצעים שאלפונסו פואנמיור תיכנן זה שלוש שנים. מה עוד יכולתי לבקש?

      לא הטעם כי אם חסרון הכיס בעיקר הוא שגרם שהקדמתי את האופנה בעשרים שנה: שפם מגודל פרא, שיער פרוע, מכנסי ג'ינס, חולצות פרחוניות מקושקשות וסנדלים של עולי-רגל. פעם אחת, בחשכה של אולם קולנוע, ובלי לדעת שאני נמצא בקרבת מקום, אמרה למישהו ידידה מן הימים ההם: "גביטו המסכן הוא מקרה אבוד". לכן, כשביקשה ממני אמי לבוא אתה למכור את הבית לא היתה לי שום סיבה שלא להיענות לה. היא הודיעה לי שאין לה די כסף ואני אמרתי לה מתוך גאווה שאשלם את הוצאותי מכספי.

      בעיתון שכתבתי בו לא נמצא לי פתרון. שילמו לי שם שלושה פסוס לטור יומי וארבעה למאמר מערכת כשאחד העורכים הקבועים נעדר, אבל זה הספיק לי בקושי. ניסיתי לבקש מקדמה, אבל המנהל הזכיר לי שכבר יש לי חוב של יותר מחמישים פסוס. ביום ההוא אחר הצהריים חטאתי במעשה שאיש מחברי לא היה מסוגל לעשותו. ביציאה מקפה "קולומביה", על יד חנות הספרים, ניגשתי אל דון רמון ויניס, המורה והספרן הקטלאני הזקן, וביקשתי ממנו שילווה לי עשרה פסוס. היו לו רק שישה.

      לא אמי ולא אני, כמובן, לא יכולנו לשער שהטיול התמים ההוא, שנמשך יומיים בסך הכול, עתיד לקבוע את גורלי עד כדי כך שגם החיים הארוכים והחרוצים ביותר לא יספיקו לי כדי לספרו עד תומו. עכשיו, ממרומי שבעים וחמש שנותי, אני יודע שזו היתה החשובה בהחלטות שהיה עלי להחליט בדרכי כסופר. כלומר: בכל חיי.

      הרוחות האליסיות היו עזות כל כך בלילה ההוא, עד שבתחנת המעבורת היה עלי להתאמץ מאוד כדי לשכנע את אמי לעלות על המעבורת. חששותיה לא היו חסרי יסוד. הספינות היו חיקוי מוקטן של ספינות הקיטור של ניו אורלינס, אבל היו להן מנועי בנזין ששילחו צמרמורת של קדחת בכל מה שהיה על סיפונן. היה בהן אולם קטן ובו אנקולים לתליית ערסלים בגבהים שונים ודרגשי עץ, שכל אחד הסתדר לו שם כמיטב יכולתו בכוח הזרוע עם מטעניו הרבים מדי, צרורות של סחורות, ארגזי תרנגולות ואפילו חזירים חיים. היו גם כמה תאים מחניקים ובהם שתי מיטות צבאיות, שכמעט תמיד תפסו אותם זונות עלובות שנתנו שם שירותי חירום במשך ההפלגה. מכיוון שעלינו ברגע האחרון ולא מצאנו שום תא פנוי, וגם ערסלים לא היו לנו, השתלטנו אמי ואני על שני כיסאות ברזל בפרוזדור המרכזי והתכוננו לעבור שם את הלילה.

      כמו שחששה אמי, הסערה הצליפה בכלי השיט הנועז בשעה שחצינו את נהר המגדלנה, שבמרחק קצר כל כך משפכו יש לו מזג של אוקיינוס. אני קניתי לי בנמל צידה הגונה של סיגריות מהסוג הזול ביותר, סיגריות של טבק שחור, מגולגלות בנייר שאינו שונה בהרבה מנייר אריזה, והתחלתי לעשן כדרכי אז, מדליק סיגריה בסיגריה, בעודי חוזר וקורא את "אור באוגוסט" מאת ויליאם פוקנר, שהיה אז הנאמן בשדים המגינים עלי. אמי נאחזה במחרוזת התפילה שלה כבכננת שיכולה לחלץ טרקטור תקוע או להחזיק מטוס באוויר, וכהרגלה לא ביקשה כלום לעצמה, רק הצלחה ואריכות ימים לאחד-עשר יתומיה. תפילתה נשמעה מן הסתם, כי כשנכנסנו לתעלה הגשם שכך והרוח היתה למשב קל שבקושי הבריח את היתושים. אז החזירה אמי את המחרוזת למקומה ושעה ארוכה בחנה בשתיקה את החיים שסאנו סביבנו.

      היא נולדה למשפחה מעוטת אמצעים, אך גדלה בימי השגשוג החולף של חברת הבננות, שממנו נשאר לה לפחות חינוך של בת עשירים בבית הספר "הצגת הבתולה הקדושה", בסנטה מרתה. בחופשות של חג המולד היתה רוקמת בתוך מסגרת עם חברותיה, מנגנת בצ'מבלו בירידי צדקה ומשתתפת, בלוויית דודה משגיחה, בנשפי הריקודים הכי מהוגנים של הארי