המסגד מת מצחוק

ריח חזק ומלוח של ים ומי שופכין עלה מרצועת החוף שיורדת מטיילת יפו. בין סלעי הכורכר ישבה אדווה דרורי על פלטה עגולה שהסתובבה באיטיות. כל החוף, השיחים והחול, היו זרועים אניצי צמר גס כאילו עבר שם עדר כבשים לא מכבר. במבט מקרוב התברר שאלו הן בובות זעירות צבועות בצבע סימון אדום. בין הבובות שובצו שורות מסודרות של דובונים בצבע כחול-לבן, מניפים כלי נשק זעירים, ופה ושם נשתלו עציצי צבר מיניאטוריים. סיבוב אחר סיבוב ישבה דרורי והכינה עוד ועוד בובות קטנות, כשהיא גוזרת את שיערה שלה וטווה אותו לתוך ראשי הבובות. בבוקר עוד הגיע שיערה עד המותניים, עד הערב קוצץ בחצי. "על מה היא מוחה?", התעניין בנימוס אחד המתקהלים על החוף. "תנסה לחשוב בעצמך", השיבה שכנתו בנימוס דומה. "חסר לה מה לעשות בחיים? חולת נפש!", הזדעפה זוגתו של הסקרן בקול רם שנשמע היטב בקהל. השכנה העיפה בה מבט חמוץ בגבות מורמות.

זו דוגמה מצוינת לכך שאין כמו אמנות המיצג כדי לבלבל את האויב. על מנת להגדיר את הבלתי מוגדר צריך להשתמש בכל כך הרבה השאלות: מהתיאטרון ועד אמנות הוידיאו, מפיסול סביבתי ועד אמנות גוף - ועדיין לא הבנו כלום. כי דווקא המיצג, שחרת על דגלו את המגע הישיר עם הקהל הרחב ברחוב ובסביבות שאינן אמנותיות לשמן, נותר באופן אירוני נחבא אל הכלים ולא ממש פופולרי. לכן העובדה שמתקיימת בישראל ביאנלה בינלאומית למיצג, זו השנה הרביעית ברציפות, היא עובדה מרשימה ומשמחת.

על האוצרות של אירועי "עירפול" ניצח סרג'יו אדלשטיין, אחד האוצרים החשובים כיום בישראל בכל הנוגע לאמנות וידיאו. חיבתו של אדלשטיין לוידיאו התבטאה הפעם באופן צנוע, כאשר בקפה פועה הוקרנו עבודות מיצג של האבות המייסדים: ברוס נאומן, ויטו אקונצ'י, דניס אופנהיים ועוד. למרבה השמחה, המיצגים של שנות האלפיים התרחקו לא מעט מאלה של שנות השבעים: למי יש סבלנות לראות את האמן לועס ויורק על כף ידו בלופ של עשרים דקות? "יאללה, תעביר קדימה", פקד מיצגן ישראלי ותיק על השוליה הצעיר שלו.

מה שכן נשאר ממורשת האולד-סקול של המיצגים הוא השילוב בין גוף, מקום ופעולות, חלקן פולחניות או טקסיות. אך דא עקא, יש אמנים שעושים את זה טוב מדי: במשך חצי שעה חיפשתי את איב דנט האנגליה, שהיתה אמורה ליצור בגופה דיאלוג פיוטי וסמוי (אם להיסמך על הטקסט הנלווה) עם אזור התיאטרון הערבי-עברי. כנראה שדנט פשוט התמזגה לה בין מבני האבן לבין גן הפסגה ללא הותיר זכר. לעומתה דאג בן ארצה אנדריי סטיט להיראות, להישמע ולעורר צווחות גיל ואימה בין הילדים שישבו על רחבת התיאטרון. לבוש שחורים וקשור בחבלים לבמה משופעת התפלש סטיט במרץ באדמה מעורבת בחול, ניפץ בקבוקי שתן ולימונדה על הקרקע ושפך חלב צחור על איבר מינו השלוף. עוד לפני שהאמהות הספיקו להתאושש משלל הפעולות המגוון הזה, הניף סטיט אל על ראש טלה שחוט וחירב לו את הצורה בעזרת סכין נוצצת. "איכסה!", סיכמה ילדה קטנה ונחרצת את ההצגה הכי מוזרה שסיפקו לה החיים עד כה.

מעט אחר כך החלו המואזינים של יפו לסלסל בקולם. אורות הניאון הירוקים של המסגד הסמוך נדלקו בזה אחר זה. על המשטח המסתובב הזדקפה אדווה דרורי בבת אחת, נעמדה ללא ניע ונעצה עיניה הרחק באופק. היא תעמוד כמו פסל זמן רב אחרי שתשקע השמש. מהמקום בו אני יושבת אין תמונה יפה מזו: דמות אשה לבושה שחורים, עומדת זקופה ודוממת בין צריחי המסגד משמאל וכנסיית המנזר מימין, על גבול יפו תל-אביב.