המחלקה הסגורה

הכרחי להעריץ אותם, את מעריצי מייקל ג'קסון. כאדיפוס שניקר את עיניו, כך גם הם, מתהלכים בעולם, נטולי מאור עיניים, מייבבים: "זו לא היתה אמא שלי. אני מכיר את אמי, עצמי ובשרי. לא הייתי עושה לה את זה. בטח לא לילה-לילה, פעמיים בלילה". כאדם שאוזניו נאטמו במלט, כך גם הם, מרחפים על מרצפות הרחובות, בכל רחבי העולם, באיזה מון-ווק פרטי, מזמררים לעצמם "הוא זכאי! הוא זכאי!", בהתאמה עם השורה הבלתי נשכחת Im bad, you know it, Im bad ומרגישים כמו בני אלבז פינת ישיבת שאגת מיכאל. אכן, המעריצים של מייקל ג'קסון מתאפיינים בתהליכי עיבוד מציאות שונים מהמקובל אצל בני אנוש.

הביטו בהם, במעריצי מייקל ג'קסון – פגאן הפופ ונביא הניאו נרקיסיזם – שהתאגדו, כמו בכנס מחזורים של המחלקה הסגורה, כדי להציע, כמעט בכל עיר גדולה בעולם, את האמת שלהם לשמועה הנוראה שנקשרה בשמו של מותג הפדופיליה שלא בטובתו: האיש לא עשה זאת. בוודאות, בביטחון של אדם שניצב אל מול הסנה הבוער וידע כי פגש את אלוהיו, בהחלטיות של מבוגר שיודע את ההבדל בין עולם הבדיה של הילדות לבין עולם המציאויות הקשיחות והקשוחות של הבגרות. האיש לא עשה זאת. מדובר בעלילת דם, מדובר בשמועת שווא, בהונאה שגרועה ממנה היתה רק הבטחתו של דודו טופז להביא חייזרים לאולפן ושנסתיימה בבקיעתה של ציפי שביט מתוך חליפת צפרדע.

ובאמת, קשה להתייצב חוצץ מול אדם שמשקיע מזמנו, מרצו ומעט הכבוד העצמי שנותר לאדם בעת הזאת, רק כדי לעמוד אל מול פני העולם ומצלמותיו ולהניף אגרוף של ודאות אל השמים: הוא לא עשה זאת! שהרי בוודאי ידועה לקבוצה נבחרת זו איזו אמת מארץ, איזו עובדה שנעלמה מעיניהם של השוטרים ממשרד השריף בלוס אנג'לס, איזה בדל אינפורמציה שנשמט מליבם של מאות העיתונאים שמסקרים את הפרשה ואשר יוכיחו, ובאופן הנחרץ ביותר, האיש לא עשה זאת. אבל לא. אין להם כלום. הם לא חמושים בדבר, להוציא נהמת ליבם, הפרעת האישיות הגבולית שלהם וההכרה הבלתי חוזרת בכך שהאיש לא עשה זאת.

שהרי כיצד אפשר שאיש זה, זמר עתיר להיטים שכזה, שרגליו דקות כקיסמים וגמישות כסוכריית נחש מגומי; כיצד יכול שיצור אנושי זה שפניו הם פני המחדל הכירורגי הבולט של העת החדשה, שהתנהגותו היא מתיחה מופרעת של המושג "תמהונות", האיש שפרשה קודמת שנקשרה בשמו הושתקה בעזרתם האדיבה של לא מעט בילי ג'ינים ירקרקים, כיצד ניתן שאיש זה עשה את המעשה המיוחס לו? והרי למפרע ברור כי הוא לא עשה זאת. וטיעוניהם לקולא ולשלילה נמרצים ומוצקים כגרניט: הוא מושלם, הוא מדהים, הוא מהמם, הוא מאמי, הוא פוש-פוש, הוא מייקל ג'קסון, אלוהים אדירים. מה יש פה לא להבין? הוא מייקל ג'קסון, פרסונה שמקפלת בתוכה זכאות תמידית, נקיון כפיים רטרואקטיבי. אין מה לומר: האיש הוא הוכחת חפות מתנייעת על כל עבירה ועוון. עובדה: הוא מייקל ג'קסון. מה יש פה לא להבין? האיש לא עשה זאת וגו'.

ואמנם, האובססיה-פרנויה-פאתוס-שיק של עדת המסנגרים על מייקל היא תופעה ייחודית, כתם לא ברור שמזדהר אפילו בשמים העכורים והפסיכיים ממילא של עולם הגרופיות הפנאטי. מאין הם באים, קבוצת חייזרים רגשיים אלה? מאין הם מתקבצים אלינו ומתייצבים למחות על כל כפירה ברוח הקודש האפרו-לבקנית? והאם נכון לומר שבניגוד לקבוצות הערצה אינפנטיליות אחרות, מעריצי מייקל ג'קסון מתאפיינים בסימני התנהגות שמזכירים כת מסוממים אוניברסלית? ונשאלת השאלה – מדוע דווקא מייקל? מדוע לא תמצא את מעריצי קובי בריאנט נטפלים לעוברים ושבים בכיכר הבסטיליה בפריז, מושכים בכנף הבגד של קשישה מקרית וזועקים, "הוא לא עשה זאת"?

מה יש בו במייקל ג'קסון, מה יש בה במייקל ג'קסונאידיות שהופך אנשים לשוטים גמורים, לחמורים מוחלטים? מה סוד כוחו של אליל ההמונים במיל' הזה על ההמון? מה מוצא ילד בן 13, ילד שעבורו המגנה כארטא ו"מותחן" אמורים להיות טקסטים היסטוריים זרים ומוזרים מתקופות זמן חופפות (פעם, אז, בעבר, לא זוכר מתי, לא חזק בתאריכים) בעמידת מוצא מתריסה אל מול פני העולם ובזעקת הכאב "הוא לא עשה זאת?". מה סוד קסמו של אשמדאי נעורים אמריקאי זה על בני התשחורת גם כיום, למעלה מעשור מאז שהראה לעולם להיט ראוי לשמו? קשה לומר. מסובך להבין.

ההסבר היחיד העולה בדעתי הוא זה המציע כי מייקל ג'קסון, בשונה מאלילי הטראש המתחלפים, הכריסטינה אגילרה והניר שלמונים של העולם, הוא שריד אחרון, נצר יחיד, מהתקופה בה האמינה האנושות בטוטאליות של יכולתה לאהוב, סוג של תזכורת תרבותית מהאייטיז לקיומו של אלוהים. בימינו, ימים בהם כל עבד ימלוך לרבע שעה ואז יתחפף, אין דרך להמציא מייקל ג'קסון יש מאין. אולם הפליטים הרגשיים של התקופה ההיא וילדיהם המתפקדים כגרורות אוטיסטיות שלהם, הם הדהוד, נואש כמעט, של געגוע לתקופה בה האמונה היתה מותרת, בה הכפירה היתה חטא נורא ואלוהים – בהתגלמותו הפופית – היה שריר ומוחלט.

כמו מחורפני אלביס שממשיכים לבעור בדלק הפרסליות המופרעת שלהם גם כיום, 36 שנים לאחר מותו, כך אסירי מייקל ג'קסון הם חיילים אחרונים של צבא שנפוץ לכל עבר בשואה האטומית של האייקונים הקבועים והגדולים מהחיים שהתפוצצה במערב בשנות האלפיים. שרידים אחרונים של תקופה בה האנושות הכירה בכך כי אלוהים אמנם מת, אבל הוא צימח לו בן עם כשרון ריקוד. כיום, אמונה שכזאת נשמעת כסטייה וכמופרעות. יותר מכל, שוועתם של אוהדי ג'קסון לחפותו היא קריאתם הנואשת לנו, שרצחנו את התמימות ואת האלוהים, "יש עתיד לאנושות, יש משיח בקרבנו". והוא לא עשה זאת.