עסקים כרגיל

כל מי שצפה בתוכנית פתיחת העונה של יאיר לפיד הבין עד מהרה שהמוטו הוא שאין להחליף סוסים מנצחים, ולכן פורמט התוכנית נותר כמעט בעינו – אותו אולפן, אותו קהל המריע לכניסתו הדילוגית של לפיד, אותו "תמיר והלהקה" ואותו סגנון ראיון העושה חסד עם המרואיינים ושקנה לו אוהדים רבים לצד מספר לא מבוטל של מקטרגים. בקיצור, עסקים כרגיל.

באותו ערב, שלוש שעות מוקדם יותר, התיישב לפיד על כיסא המרואיין בתוכנית "שולחן לשניים" ושטח בפני הצופים את הקרדו שלו. הוא נראה בטוח בעצמו, מודע היטב להישגיו הרבים בשנים ארוכות של עשייה עיתונאית ותרבותית. אמנם עינב גלילי הגיעה לראיון מצוידת בכל השאלות הנכונות שעשויות היו לגרום ללפיד להתפתל, אך המבוכה המפורסמת, זאת שהפכה עם השנים לסמלו המסחרי, לא הופיעה הפעם על פניו: הוא הודה שמעולם לא נאלץ לעמוד בתורים ארוכים ולשחר לפתחם של פקידים עקשנים; שחייו הפרטיים טובים, נטולי עצבים, ולכן הוא אינו חש כל צורך לתקוף את מרואייניו או לפחות לערוך עימם בירורים נוקבים; שהחינוך אותו קיבל בבית הבהיר לו שהוא נוצק מחומרים מהם עשויים ווינרים, ושאין לו כל בעייה עם העובדה שהוא מייצג נאמנה של המיינסטרים הבורגני והשבע. נהפוך הוא. הוא ושכמותו הם אלו המאפשרים לשוליים להגדיר את עצמם. המסר, איתו סיים את הראיון, קרא לצופים להעיז ולעשות גם אם הדבר כרוך לעיתים בנפילה כואבת על הפנים. אכן דברים נאים.

נדמה כי דיון ביקורתי בהתנהלותו התקשורתית של יאיר לפיד הוא עניין שאינו בגדר האפשר. על פניו נדמה שהאיש הוא ללא רבב והאמפתיה אותה הוא מפזר לכל עבר היא כנה ואמיתית. גם חייו האישיים (שלא היו זוכים כאן להתיחסות, אלמלא עשה בהם לפיד שימוש תכוף בעבודתו העיתונאית) אינם מכילים אף לא קופת שרצים קטנה אחת שאפשר לנפנף עליה באור. סבורני שלא יהיה זה מוגזם לטעון שהתמונה ההולכת ומתבהרת סביב דמותו של לפיד צובעת אותו בצבעים של גיבור מיתי בן ימינו אנו – שריון האבירים הומר לו בשחור אלגנטי. החרב פינתה את מקומה לחיוך נבוך וכובש. ואילו הצדעיים המאפירים מתפקדים על תקן "עקבו של אכילס", ללמדך שגם המיתוס העומד לפניך הוא אחרי הכל בן אנוש. האם יש, בכל זאת, מקום לבוא אליו בטענות? האם יש בסיפור אותו הוא מספר לנו – פעם דרך טורו האישי ופעם דרך פרסומת לבנק - משהו מסוכן? התשובה לשאלות אלו הינה חיובית.

בספרו "מיתולוגיות" מתחקה רולאן בארת אחר אופיו החמקמק של המיתוס המודרני. המיתוס, מוכיח בארת, אינו שואב את כוחו מהסתרתה של האמת, אלא דווקא מהצגתה של המציאות באופן המפורש ביותר; כטבע הדברים, כעובדה שאינה מבקשת דבר מלבד הזכות להציג את עצמה, ועל-ידי כך חוסמת כל אפשרות של ערעור או בירור הנסיבות ההיסטוריות שהביאו להיווצרותה. התבוננות בדמותו של יאיר לפיד מצביעה על אופני פעולה דומים למדי: כשעינב גלילי מקשה ושואלת אותו על הבעיתיות בפרסומת לבנק הפועלים בה נטל חלק והעומדת לכאורה בסתירה כלשהיא עם עבודתו העיתונאית, היא מפספסת את העניין כולו. לא משום שלפיד יכול להסתתר מאחורי "בג"ץ אלכס אנסקי", אלא משום שהעיקר טמון דווקא בתשובותו הישירה בדבר הצורך שלו בפרנסה. מה יותר ברור וטבעי מזה? הרי כל יישותו של אדם בוגר במדינת ישראל הקפיטליסטית מסתכמת כיום במידת יכולתו לקיים את עצמו ואת הסובבים אותו, בין אם יודה בכך ובין אם לאו. ואם כך הם פני הדברים, הרי זה אך טבעי שאדם שהצליח במשימה זו ירגיש טוב עם עצמו, נינוח ונטול עצבים במקום מושבו. זה טבעי עוד יותר שאדם שכזה ישרה את תחושת הנינוחות שלו (בעדינות, למה בעצבים?) על עבודתו, שהיא, במקרה של לפיד, לראיין אנשים. וזה כבר יותר טבעי מטבעי שנקבל על מסך הטלווזיה אותם ראיונות אמפתיים מלאים בהבנה ושותפות גורל. כך הדבר כשמדובר ביואב קריים, מנהיג מאבק הנכים, וכך גם כשהמרואיין הוא לא אחר מאשר שר האוצר, בנימין נתניהו, שניצל (באחת מתוכניות סיום העונה הקודמת) את אותה במה נחמדה עצמה לטריק דמגוגי המוכיח, מעל לכל ספק, שהמדיניות אותה הוא מנהיג הולידה "סלולרי לכל אזרח".

בדרך זו, מבלי שנעצור לרגע ונרים גבה של תמיהה או התמרמרות, משועתקים להם – שבוע אחר שבוע, ראיון אחר ראיון – יחסים של קיפוח כלכלי וחברתי הזועקים לשמים. מונצח גם הריבוד החברתי, ואין איש פוצה פה ומצפצף. מה לנו כי נלין על יאיר לפיד? הוא הרי הראשון להודות בפרהסיה, שוב בטבעיות וללא כל צורך להצטדק, שהוא נהנה מהפירות העסיסיים אותם הצניחה מערכת זו לחיקו.

להגנתו טוען לפיד שתוצרי התרבות המיינסטרימית אותה הוא מייצר מאפשרים לשוליים התרבותיים להגדיר את עצמם. אפשר היה להביא לו כדוגמה את יהונתן גפן, שעל אף חיבוקו של הממסד, המשמיע ללא הרף את "הנסיך הקטן מפלוגה ב''' בכל יום זיכרון, לא איבד מעולם את תחושת הזעם הבסיסית כנגד עוולות בכל פעם שהוא נתקל בהן. גם גדי טאוב הוא דוגמה לאדם שבד בבד עם הנחיית תוכניות נוער וכתיבת ספרים לילדים, אינו פוסק מהבעת ביקורת נוקבת על תופעות בעייתיות העוטות על עצמן אצטלה מיתממת. אפשר, כמובן, אך מיותר. יאיר לפיד ימשיך ליהנות מקהל אוהד וממרואיינים אסירי תודה, איתם יקשור שיחה כשהוא מצויד בנחמדות ובהעדר העצבנות המיתית שלו. החזקים יקבלו אצלו גושפנקה לצדקת דרכם ולהמשך מעשיהם. החלשים יזכו בלטיפה של חמלה שתמלא את ליבם בטרם ישובו להצטנף חזרה בפינתם.


* התוכנית "יאיר לפיד" משודרת בערוץ 2 ביום שני בשעה 21:35