טרחנית אחותך

צביעותה של החברה הישראלית כלפי נשים בפרט דרה בכפיפה אחת עם צביעותה כלפי תפיסת האדם שלה בכלל. רוב בני העם היושב בציון בטוחים שהם נעלים משאר אומות העולם, דבר המקנה להם זכות קדימה בפניה ימינה. לכן, כאשר יציינו היום ראשי ממשלות, שרות ולוחמות פמיניסטיות את יום המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים, אצלנו ישאלו בהפתעה: בשביל מה צריך בכלל יום כזה? אנחנו הרי מעולם לא פגענו בזבוב.

בישראל, נשים שמנסות לעמוד על דעתן נתפסות כטרחניות, צעקניות, בכייניות ומפריעות לסדר הטוב. נשים שמוכנות להיאבק למען נשים אחרות מסומנות מיד כאויבות המדינה והחברה, שכן הן פוגעות בקודש הקודשים היודאו-ישראלי: המשפחה. הגבר הישראלי, אמון על ברכי חינוך רב-שנים בצילם של אנשי צבא, מנחי תוכניות ממין זכר וראשי ממשלה כוחניים, לעולם ירגיש לא בנוח כשינסו להעיף אותו מכורסת הפטריארך. כבוד האשה, כאילו, נמצא בבית פנימה, אך בראש חוצות אין דין ואין דיין: שם מותר לגברברים המקומיים להתנהג כראשי המשפחה הציבורית, בבחינת ישחקו הנערות לפנינו. הסגידה ליופי הפיזי, יחד עם דרישות צווחניות לחופש הביטוי, מאפשרים כיום מבול בלתי פוסק של נשים המוכרות גופן לעין הציבור: וכך אפשר לפתות ילדות להתפשט בהשקת חנות בגדים שינקינאית, להזמין נערות ליווי לחדרי הנבחרת, לשווק פורנו רך במסווה של קטלוגי אופנה ולהזיל ריר במבחנים לנערת פלייבוי ישראלית.

גופן של נשים משרת היטב את צביעותה של החברה: עד שיחל לייצר חיילים עבור המולדת, מן הראוי שייחשף לעין-כל כשהוא עדיין עובר מסך או עדשת מצלמה. נראה כי הטענה הפמיניסטית השחוקה עד דק, כי נשים נתפסות כגוף ותו לא, מבצעת קאמבק מרשים בתחילת המאה העשרים ואחת: אובייקט הוא אובייקט הוא אובייקט. ושוב חזרנו לנקודת המוצא, שלמרבה הצער מבססת לה את מקומה כקלאסית - אם אשה היא אובייקט ולא אדם, מה ימנע מבן זוגה לחסל אותה בפטיש כאילו היתה מסמר שיש להעלימו עמוק בתוך משטח העץ?

צביעותה של החברה מתבטאת גם בהשתקתן האלימה של נשים המנסות לקשור את המתרחש בביתן שלהן למה שמתרחש במרחב הציבורי. נשים כאלה מותקפות ומואשמות בהגזמה, בשמרנות, בצדקנות ובראיית עולם צרה ונוקשה. כאשר הן מנסות לשטוח טענותיהן בתקשורת המצולמת או הכתובה הן זוכות בדרך כלל לקיתונות של רותחין או פשוט לנימה אבהית מרגיעה מטעם המנחה, שזע על כסאו בחוסר נוחות בהיותו בטוח כי להק פמיניסטיות פרוע שיער עומד להתקיף אותו בכל רגע.

אותה השתקה מסתננת, מבלי משים, גם לאופן שבו נעלם יום המאבק מהעין הציבורית: האירועים ספונים הרחק מהרחוב ומהכיכרות במגדלי השן של האוניברסיטאות או בצנעת המקלטים לנשים מוכות. לא יעלה אף אוטובוס לגבעה שמול משרדי הממשלה, לא יוקמו מאהלים ולא יתנהלו הפגנות סוערות: למרות שנכון להיום, כמו בכל שנה, נרצחו 18 נשים על ידי בני זוגן - עוד לא מלאה הסאה, כפי הנראה, להצית את אש האינתיפאדה שלנו.