אקנה פארטי

מיתון? מלחמה? אימה ברחובות? זה רק צד אחד של המטבע. הצד השני הוא כמובן הדקדנס האסקפיסטי שמתגלם, בין השאר, בדמותם של מגזיני כרומו חדשים הצצים על ימין ועל שמאל, ומתארים את ההופכי הנוכחי של מדינת ישראל, את הריאקציה לאינפלציה שמתקיימת לכאורה במתחם שבין לילינבלום לאלנבי.

עלעול במגזין כרומו סופר-קול שכזה נועד לכאורה לעזור לי להתעדכן בכל מה שאין לי שום מושג על אודותיו. אבל בפועל קורה דבר נוסף - המגזיניזם האלה מציגים מיקרו עולם מטאלי (חצי זוהר) שבו נדמה שהחיים מתנהלים להם בין אפטר-פארטי לאורגיה, בין קוק בשירותים לוודקה רד בול, בין שנינויות מחוצפות לאנורקסיה, מתובלת בקצת אנטי גלובליזציה אופנתית - ושום דבר אחר. זה כל כך מגניב שזה עושה כאב ראש. האם מישהו באמת חי ככה? קשה לי לקבוע - מה שבטוח הוא שהפנטזיה קיימת. כנראה שגם ילדים יותר גדולים ממעריצי עפר שכטר זקוקים ל"אקזיט" שלהם. המלחמה על נתח השוק בעיצומה.

שני מתחרים חדשים בתחום: הראשון הוא "VIEW" - כמובן שאת השמות הוגים וכותבים באנגלית. זה קול לאללה, כלומר cool לאLLה - מגזין צעירים מעוצב מבית ידיעות שיכול להיות של כל אחד מכם תמורת תשלום סמלי של חמישה עשר שקלים. הגיליון הנוכחי, השני במספר, מצייר תמונה מקושקשת. הכתבה הראשית: "הרגו לנו את האהבה. מיתוס הנפש התאומה מאמלל מיליונים. גם אותך?", כתבה נוספת, חושפת סקופ: "לא כל הגברים אוהבים שיורדים להם". הוויזואליה לא רעה, אם כי ברוב המקרים לא משהו שלא תמצאו במקומות אחרים, אזור הצרכנות ואתרי האינטרנט תופס נתח רחב מדי ומזכיר לפעמים את עיתון בית הספר, יש די הרבה כתבות משעממות, מהסוג שמעניין את התחת ("לאן כל איבר בגוף שולח את בקי גריפין", למשל). יש גם כמה טקסטים משעשעים למדי ויש מדור מוזיקה לא רע בכלל. אך למרות הסולידריות שמביאה אותי לשמוח על כך שלהרבה כתבונים כמוני יש עכשיו עבודה - לא הייתי ממליצה לאף אחד לשים את כספו על המצרך הזה. “View” מנסה נורא להיות מגניב, אבל הקטע שלו נשאר נאמן לאבא "ידיעות", ומניב תוצאה שמרנית ובינונית לגמרי.

"Xtra Large", גלגולו גדל הממדים של "Xtra", חלוץ עיתוני הכיס הקטנטנים, שידרג את עצמו לגודל של עיתון "הארץ" כמעט, והוא מסופק לכל דורש חינם לגמרי, בתנאי שהגעתם בזמן לדוכני החלוקה. "אקסטרא לארג'" מתפרנס מפרסומות שמשתלבות בנוף העיצובי הכללי, והוא ראוי לדפדוף בעיקר בזכות הצד הוויזואלי הרחובי שלו, שהוא באמת ספונטני ופרוע מהמקובל בתחום: הרבה צבע, הרבה קולאז'ים ולא מעט מקום לאמנות. גם פה רוב הטקסטים מטומטמים ומביכים לגמרי, אם כי קל לתרץ אותם כחלק מרוח אנטי- ז'ורלניסטית רבע חתרנית, שלא לומר חפיפניקית (בגיליון השני מופיעות בערך אלף סליחות על קרדיטים שהושמטו מהראשון). זה נשאר ברמת האווירה האוורירית, משהו שנעים לעלעל בו, אך אין בו הרבה חדש. הציפיה למגזין הכרומו הישראלי הסמכותי הראשון, שייתן את האות הרשמי לסימני חיים של ממש בתחום, עומדת בעינה.