פאקינג אין לאב

הפעם האחרונה שמינימל קומפקט התאחדו היתה לפני 12 שנה. גם אז היתה התרגשות באוויר ותחושה ברורה של התרחשות. אבל הפעם, בגלל שאנחנו חיים בתקופה שבה זה כמעט מצב נתון ורגיל שלהקות מחו"ל כבר לא באות להופיע בארץ, הדחיפות והחשיבות היא גדולה פי כמה. מינימל קומפקט היא אולי לא ממש להקה מחו"ל, אבל זה בהחלט קלוז אינאף. וגם השואו שהם נתנו אתמול בערב, במועדון התיאטרון ביפו, עמד בכל הסטנדרטים.

מינימל קומפקט היו מאז ומעולם סוג מוזר של ייצוא ישראלי. קשה להגדיר אותם כייצוא, כי הם בעצם מעולם לא פעלו כאן, ולמרות ההשפעות המזרחיות, הגיטרות האוריינטליות ב”Babylonian Tower” והמבטא הישראלי, נקודות ההתייחסות התרבותיות של מינימל קומפקט לא היו מצויות כאן. בגלל זה אפשר היה לאהוב אותם בזמנו כמו שאוהבים להקה מחו"ל, עם כל ההערצה, הכמיהה ויראת הכבוד המרוחקת הכרוכה בדבר. מאז שפורטיס וסחרוף הפכו לפורטיס וסחרוף זה קצת יותר קשה, אבל ההופעה אתמול החייתה מחדש את המעמד המיתי והחד פעמי שהלהקה הזאת רכשה לעצמה בעולם, ואם לא באמת שם, אז לפחות בעולם כפי שרואות אותו העיניים הישראליות.

על ההופעה של אתמול אין הרבה מה לומר, פרט לכך שהיא היתה טובה. היא היתה בנויה היטב, מבוצעת היטב, מוקפדת (כולל משחקי תאורה יפים ב”Deadly Weapons”), ולעתים מרגשת ממש. ב”Dedicated” הזלתי דמעה. השנים שעברו מאז שהחבורה הזאת עמדה ביחד על אותה במה, והשנים שעברו בכלל (הגיל, זאת אומרת), לא פגמו בדבר. הפתעות לא היו, אבל מינימל קומפקט סיפקו את הסחורה בצורה הכי מדויקת ורצינית שניתן היה לקוות. השיא הגיע, כצפוי, ב”When I Go” – שהכנסתו לפסקול של "מלאכים בשמי ברלין" הביאה למינימום אותה כמות של גאווה לאומית כמו הקריירה ההוליוודית של מילי אביטל - אותו שרה מלכה שפיגל באחד ההדרנים. בזמן שהיא שרה נזכרתי בדברים שאמר קולין ניומן מ-Wire, בעלה של שפיגל, בסרט התיעודי על מינימל קומפקט "נשמות גועשות" של נתן מנדלבאום. ניומן סיפר שם שכשהתאהב בשפיגל זאת היתה התאהבות של פעם בחיים, כמו בסרטים, עם דפיקות לב, פיצוצים וזיקוקים, ועל אף שהיתה לו אשה אחרת לפניה, הוא לעולם לא הרגיש כך לפני שפגש אותה. בזמן שמלכה שרה את ”When I Go” אי אפשר היה שלא להבין אותו.

גם אם על ההופעה עצמה באמת אין הרבה מה להגיד, בהחלט יש מה לומר על הקונטקסט שבו היא התקיימה ועל הפער בין התפיסה הישראלית את גיבורי עברה לבין התפיסה הפוטנציאלית של אותו אירוע ממש באירופה. את הקהל שנכח אתמול בהופעה אני משערת שניתן לחלק, בגדול, לשתי קבוצות. קבוצה אחת מורכבת מפליטי אייטיז למיניהם שאהבו את מינימל פעם, זוכרים להם חסד נעורים ועבורם זו חוויה נוסטלגית ראשונה במעלה, ואילו הקבוצה השנייה מורכבת מקהל צעיר וחדש שלבטח מעריץ את פורטיס ו/או סחרוף.

נדמה ששתי הקבוצות הללו בכלל לא היו מודעות לזה שהעיתוי של ההופעה הזאת הוא מושלם. אחרי עשור וקצת, בהם הדרמטיות האפלה של שנות השמונים היתה נשמעת ונראית מיושנת, פתטית ומביכה, היא פתאום חזרה להיות נוכחת ורלוונטית. הקונספט היורוטראשי של להחדיר משפטים בצרפתית ובגרמנית למוזיקה שלך (כמו שמינימל עושים מדי פעם), כמו גם הנטייה לשיר באנגלית במבטא זר ומוזר בלי להתבייש, זה לגמרי אלקטרוקלאש, ו-“Statik Dancin” הוא לא פחות מאשר להיט Pאנק-Fאנק מושלם, שהיה יכול בקלות לככב בשלל אוספי ה Pאנק-Fאנק שיוצאים בימים אלו במטרה לקדש את הז'אנר המכונן הזה. עבר מספיק זמן מאז שנות השמונים כדי להביט עליהם מזווית חדשה, ועכשיו אנחנו נמצאים בדיוק בשיאה של תקופה בה עולם הפופ על שלל גווניו יודע ללמוד, להחצין השפעות ולהנפיק את המיטב מהמוזיקה של שנות השמונים (שוב, על שלל גווניה). אחד הגוונים הללו הוא הגוון הקודר, המנוכר והארטי של מינימל קומפקט.

אם מינימל קומפקט היו חלק אינטגרלי מהנעשה במוזיקה האלטרנטיבית האירופאית במחצית הראשונה של שנות השמונים, הרי שהם שוב חלק מאיזושהי התרחשות. אווירת השירה בציבור שהיתה אתמול ב”Next One Is Real” וצעקות ה"פורטיס המלך" בקהל מוכיחות שבארץ אין לכל זה שום משמעות. בארץ היו מקבלים את מינימל קומפקט בזרועות פתוחות מתי שלא יהיה, ותמיד זה היה אותו הדבר. תמיד פורטיס משוגע. מצד אחד זאת כמובן מחשבה נחמדה ומנחמת, מצד שני, העובדה הזאת רק מדגישה למה מינימל היו צריכים לעזוב את ישראל ולפעול מחוצה לה מלכתחילה. דבר אחד ברור – הם עשו בשכל. ומזל שאנחנו זוכים פעם בכמה שנים לקטוף את פירות עמלם.