ערבי טוב

פיראס, אם כן. ונדמה שהבחירה המפתיעה, הלא משוערת וה – במבט ראשון – כמעט לא תיאמן בפיראס חורי, לוכדת את סוד קסמה של "פרויקט Y" ומטיחה אותו בפניו של הצופה. בלתי נמנע להתייחס לעניין המוצא, שהוא-הוא (אל נא נהיה צבועים) הבאזז הגדול ומקדם ההלם המרכזי בהחלטת הקהל. לפני הגמר נתנה הדעת כי פיראס הוא אמנם מועמד ראוי מאוד, אך באותה נשימה גם שללה את האפשרות כי יצליח להיבחר. הנחת היסוד, גם אם איש לא אמר אותה בפה מלא, היתה כי הערביות של פיראס, בוודאי בישראל, קל וחומר בישראל של ימינו, תחדור אל תת המודע של המצביעים ותמנע מהם להפעיל שיקול דעת הוגן. כאלה אנחנו, הודינו בהכנעה אילמת – יודע יהודי נפש גזענותו הסמויה.

ובכל זאת, פיראס. שהוא אמנם פיראס ולא מוחמד, פיראס ולא ג'יאהד, פיראס ולא אחמד. פיראס, מין שם חייזרי, בן בלי אפיון גזעי או אתני מדויק, שם שצלילו לא התגלגל קודם לכן על השפתיים ועל כן, בדומה ל"סיראק", ניקה את בעליו ממטעני הסטריאוטיפ שכל שם נושא עמו. בוודאי ערבי. פיראס, שאמנם לומד קולנוע באוניברסיטת תל-אביב ומחזיק בחברה יהודיה ובמראה ישראלי צעיר ואופנתי לכל דבר, ואף נעדר כמעט שיירים של מבטא אחר, זר ומאיים. פיראס שנראה "אחד משלנו" לכל דבר, ברחוב ובטלוויזיה. פיראס, שאמנם מחזיק במוצא ערבי, אבל נוצרי, כלומר – לא מוסלמי. פחות נקודה שחורה לסחוב על הגב.

ובכל זאת, פיראס - תהפכו את זה, תסובבו אותו, איך שאתם רוצים - הוא ערבי. ולא סתם ערבי, כי אם ערבי שהתחרה מול מתחרים יהודים, על ליבם של יהודים אחרים. ולא סתם יהודים, ולא סתם ישראלים. תותחי סמליות אחד-אחד. צ'ינו, מודל הגבריות הישראלית הבלתי תלויה, הערס ההגיגן, סמל הסקס המתפרץ וערימת כריזמה מהלכת – המועמד הוודאי לניצחון. דקלה, גירסה ישראלית נקיה של ישראל החילונית, הפוטוגנית, המזדיינת, אבל שלא מבינה למה כולם קוראים ל"לעשות אהבה" דווקא "זיון". קמילה – נציגת עולי מדינות חבר העמים, פצצת מימן פורנוגרפית ודמות אקסצנטרית אפילו בעיני עצמה. סיראק – האתיופי המשתכנז, ד"ר מלפי של הוילה וראסטה-מן שנראה הכי רחוק משיכון הקרוואנים בדימונה שאפשר להעלות על הדעת. אליענה בקייר – בלונדינית, שנונה, מלאה בעצמה (ובצדק) על היותה, נו, משהו שעוד יתברר בעתיד. על פני כולם חלף הסוס האציל הזה, פיראס, בשעטה. אתם רואים, הסטריאוטיפ חבוי בכל מקום, אפילו בשירי הלל.

אפשר לתרגם את הבחירה בפיראס להתבגרות קולקטיבית ישראלית של שכבת הגיל 15-35, להוכחה לכך שהחברה הישראלית פלורליסטית וסובלנית הרבה יותר מכפי שניתן היה להיגעל בשנים האחרונות. אפשר להיות שאננים וזחוחים ולגרוס כי הבחירה בפיראס, בדומה לבחירה ברנא רסלאן – גם כן, ערביה נוצריה – למלכת היופי בזמנו, היא צעד של קירוב לבבות, הושטת יד ידידותית לאחינו הערבים. אבל זו האפשרות הקלה, הנאיבית, הטעונה בירור מעמיק הרבה יותר, בזירות הרבה יותר רציניות מספיישל חגיגת הסיום של "פרויקט Y". מוקדם להוציא את הסטיקרים מהארון – "חירות, שיוויון ואחווה" עדיין לא לומד בבית ספרנו. לא באמת.

נדמה כי הבחירה בפיראס – ושוב, בהינתן המועמדים האחרים, האטרקטיביים הרבה יותר, על פניו – היא טפיחה על פני כל מי שצפה בקורות הווילה וסנוקרת גם לאסטרטגיות ההתחבבות של שוכני הווילה על הצופים בבית. פיראס, ללא ספק הדמות הנחבאת ביותר אל הכלים – כמעט ולא טמן ידו באף צלחת שנויה במחלוקת, לא השתתף בקרקסים שזימנו המתמודדים האחרים לעצמם, על בסיס יומי. הוא לא זיין, לא כתב מכתבים סודיים, לא הקים או פילג מחנות, לא לכלך על אף אחד מאחורי הגב, לא חשף את ישבנו או את שדיו, לא השתמש בלשון ציורית מדי, לא היה מעוטר בפירסינג, לא קנה אויבים בווילה ובבית, גם לא גרופים מכורים. פיראס היה פיראס, כלומר עצמו נטו – עד כמה שפורמט הווילה איפשר לכלואים. הבחירה של פיראס בהצגת עצמו הלא צעקן, תחמן או תככן, בודדה אותו משאר המתחרים. המוזרות היחידה שלו, הבלתי משתנה, היתה ערביותו.

אך מה שהיה נדמה מגרעה – לעיניים ישראליות אובייקטיביות – הפך לתכונה רדומה, שולית, כמעט נעלמה. אפשר שערביותו הרדימה גם את מתחריו. איש לא חשד בו שיצליח להתעלות ברגע האמת ולגנוב את לבו של הקהל. הוא הרי ערבי, ולכן איש לא שם מקלות בגלגלי נסיעתו לעבר המקום הראשון. הוא הרי ערבי, חשבו המתחרים, חשבו גם הצופים בבית. וכך, באופן סמוי מעין כמעט, הפך פיראס לדמות היחידה הנורמלית, לדמות היחידה שהצופה בבית מצא בה משהו ישיר, פשוט ובלתי אמצעי, מעצמו. למרות ערביותו. בתוך אוקיינוס המופרעויות האקסצנטריות של היהודים, המופרעות של פיראס, ערביותו, היתה בטלה בשישים.

העובדה שפיראס נבחר, מעבר לערביותו, מעידה גם כי דפוסי הצפייה והזהות הרגשית שנטינו כולנו לייחס לעצמנו – צופי "פרויקט Y" – היו רחוקים מאוד מאלה האמיתיים. בעולם הבדייה של הווילה ניכסנו לעצמנו גיבורים זמניים, דמויות אלטרנטיביות, אלטר-אגואים קיצוניים שלנו – אלילים לחבק ולתעב חליפות. אבל כשהגיע הרגע להיישיר מבט אל האמת האמיתית, אל העולם שמחוץ למרחבים הסוריאליסטים של הווילה, ולשאול את עצמנו את מי אנו מעדיפים באמת – כלומר, את מי היינו רוצים לנכס לעצמנו בתור חבר של קבע בטלוויזיה הנורמלית שלנו – בחרנו בפיראס. להעיד על כך שהכמיהה שלנו, כצרכני תרבות, כצופי טלוויזיה, לנורמליות, לשפיות, גדולה יותר מכל אובססיה שאנו נהנים להתפלש בה. להעיד על כך שלמרות המשיכה המגנטית שלנו לווילה וליושביה, המקום הזה הבהיל אותנו, הרתיע אותנו. הבהיל כל כך עד שבחרנו בערבי להיות נציג הנורמליות שלנו.