לא פעם קורה שיחסי הציבור, במקום לעורר עניין במוצר שהם משווקים, יוצרים דווקא התנגדות. לתערוכה "גברים בבית" שמוצגת בגלריה קלישר בתל אביב קדם מסע יחסי ציבור אינטנסיבי. זאת תערוכת קונספט, תערוכת נושא, וכדי לשווק אותה צריך היה להסביר את הרעיונות שעליהם היא מתבססת - אתגר יחצני לכל דבר.
הנה ציטוט מההודעה לעיתונות, מילה במילה:
"'גברים בבית' הינה תערוכה של אמנים ישראלים, צעירים ומוכשרים. למרות שמה, התערוכה לא מבקשת לעסוק בביקורת פמיניסטית, התערוכה עוסקת באנטיתזה היומיומית בקיום של "אנשי היומן" מול "אנשי הספה". איש העולם, המצליח והמעשי מול האדם העצל, הנכנע לסטטוס קוו - האובלומיזם... התערוכה 'גברים בבית' באה להגיד את המשפט האובלומיסטי הנצחי: 'את המהפכה תתחילו בלעדי'".
בלי להיכנס לבעיות הניסוח והתחביר הקלוקל, יש משהו מעצבן ופרובינציאלי בהגדרה "אמנים ישראלים, צעירים ומוכשרים" (ועוד נכתב בהמשך, שהם "מהשורה הראשונה"). "צעירים מוכשרים" זו קלישאה נבובה שמוכרת כל דבר, החל ממהנדסים מהטכניון וכלה בספורטאים. זה ניסוח שמתאים לתערוכת סוף שנה של החוג לאמנות במתנ"ס. מה זה "צעיר" ומה זה "ישראלי", זו כבר בכלל שאלה אחרת. ממש לא בטוח שהאמן שריף וואקד, למשל, שאכן נולד בגבולות מה שנקרא ישראל, מגדיר בימים אלה את זהותו כישראלית, אבל נעזוב את זה כרגע.
למי שלא הצליח עדיין להבין את הקונספט - וזו אכן משימה לא קלה - הנה ציטוט נוסף:
"'גברים בבית' נשענת על אווירה אוניברסלית שכמו קוראת לגבר המודרני, המחובר לאינטרנט, הקורס תחת העומס, השוכב על מיטת המסמרים של הפוסט מודרניזם- לשוב אל דלת אמותיו ולבדוק את הבית באופנים שונים".
הלכתי לראות את התערוכה. אחרי הכל, אם כבר מדברים על קלישאות, הרי תמונה אחת שווה אלף מילים, וגם מיטת המסמרים של הפוסט מודרניזם לא תשבור אותנו בדרך אל הגלריה. ובכל זאת יש להודות כי הגעתי מצוידת עם דעה מוקדמת שמדובר באירוע פלצני ומאולץ.
לזכותה של האוצרת ייאמר שאחרי הביקור בתערוכה היה הקונספט הפתלתל בהיר קצת יותר (אוצרים - כדאי מאוד שתשימו לב לדפי היחצנות שלכם, שלא יהיו פאדיחות). בסך הכל מוצגות בתערוכה כמה עבודות מעניינות שמצדיקות את קיומה - כמו זו של שריף וואקד או סרטי הווידאו של גיא בן נר (שכבר הוצגו בהזדמנויות אחרות) - אבל באופן כללי מלווה תערוכות מהסוג הזה תחושה חזקה שמכלול העבודות הוא בעיקר תירוץ לרעיון, לקונספט.
חלל התצוגה החדש והעדכני של גלריה קלישר, הבנוי כשלוש קומות, השרה עלי אווירת דכדוך. אולי בגלל תאורת הניאון ומעקות המתכת, אולי בגלל העובדה שמדובר בעצם בבית ספר, אולי בגלל איכות הסאונד הגרועה של מיצבי הווידאו, ואולי באמת יש משהו עגמומי ומעיק בציורי מונוכרום שעשויים משאריות של זיפי זקן (עמיקם תורן) ובמיצב של מאפרה מלאה בדלי סיגריות ואפר (ענת בצר שפירא). מצד שני, דכדוך, אפתיה, הומור עצמי ותחושת אימפוטנציה הם ללא ספק מרכיבים מכוונים בכל העניין הזה שנקרא "גברים בבית", כך שהמסר בסך הכל עובר. עכשיו צריך להביא אותה בהפוכה עם "נשים בעבודה". זה בטח ייצא קצת יותר שמח.
* התערוכה "גברים בבית" מוצגת בגלריה קלישר עד 23 במרץ.
בוא לשכב איתי על מיטת המסמרים של הפוסט מודרניזם
12.3.2001 / 10:33