קארבר הזה, הוא למד אצל מנחם פרי?

מבלי לחטוא בהתייחסות פטרונית לספרות העברית העכשווית, הייתי רוצה להאיר על נקודת הזמן בה אנו עומדים, דרך התבוננות פנורמית על תופעה שלעניות דעתי לוקחת בימים אלה את נשימותיה האחרונות. תופעה שהיא למעשה תהליך שתחילתו התמימה-משהו ב-1987, עם התרגום הראשון של ריימונד קארבר לעברית, המשכו במשבר יצירתי קשה וסופו באופטימיות זהירה עת יציאתו לאור של קובץ סיפוריו השני של אגור שיף, "סיפורים לנסיעות קצרות", לפני זמן קצר.

תופעת הקארברמניה אינה חדשה, זאת כולם יודעים. היא פה כבר הרבה זמן, רבות דובר על כך, ואין בי שום כוונה לבזבז את זמנכם. כדאי רק להבין שהיא פה לא בכדי, מאחר ושלושת ההוצאות הגדולות בישראל לא טמנו את ידן בצלחת בהקשרה ותרמו רבות לפריחתה. גם כתר, גם עם עובד ("הסדרה הלבנה") וגם הקיבוץ המאוחד (סדרת "הכבשה השחורה") חתומות על כתבי הקודש של מי שהשפיע באופן הטוטאלי ביותר (עד כדי סבוטאז' ממש) על ספרות המקור בישראל של הניינטיז. ונכון שמשה רון וחנן חבר אמונים בלעדית על המפעל הזה, אך תנסו לחשוב על סופר זר אחר בן דורנו שקיבל לגיטימציה משלושת בתי הדפוס המשפיעים בארץ בשנים האחרונות ותגלו שאין בנמצא. לטעמי זה מקור העניין.

בואו נשאיר את קרת וקסטל-בלום מחוץ לדיון. די לעקשנות. הם באמת לא קשורים לכאן. השפה שלהם שונה, הדימויים שלהם לקוחים מעולם חוויתי אחר, והם גם באמת חריגים באיכותם. הקארברמניה מתייחסת להתבססותו הבלעדית של מודל הסיפור הקצר הישראלי על תבנית הכתיבה המושלמת של קארבר - שמבליטה אלמנטים מרכזים של לשון דיבור חופשית וחוסר פתרון עלילתי בתוך התרחשות יומיומית דלת אופציות - כאילו לא קיימות אפשרויות כתיבה אחרות. זאת מהות המחלה, זהו לב לבו של החטא, ומהם קיבלנו בריבית דריבית מכל מי שהחזיק מעצמו עורך ספרותי מעודכן.

ועם זאת אני חש שאיזשהו לקח הופנם, ומה שמסמל זאת בעיני הוא ספרו המצוין של אגור שיף. 16 סיפורים קצרים, על סף הקצרצרים, שכל אחד מהם הוא רכיבה מהירה ורבת עוצמה בתוך פריים של מציאות נוקשה. אצל שיף אין גבול לעושר העלילתי. הוא מוצא נראטיב מעניין ושפה קשוחה בפוזיציות התרחשותיות אבסורדיות לגמרי כמו סגן שר שנוכח בסצנת התאבדות, מפגש בן תייר וזונה ישראלים באמסטרדם וסיטואציות פרוזאיות נוספות, ומפעיל בעזרתם את כל סגל נבחרת הישראליות - קיבוצניקים, שוטרים, מורים, פקידים, זקנים, ילדים, אקס-לוחמים, פושעים קטנים וסתם תלושים, בתוך אווירת ניכור ומתח בלתי פוסק.

סקירה של רשימת הספרים שיצאו בסדרת "הכבשה השחורה" (ליין אלטרנטיבי שרוחו של המאסטר שורה עליו) לשם המדגם, חושפת תהליך התבגרות. מבלי להיתפס לשמות נכון יהיה לומר שמגמת השתבחות רב-שלבית חלה עליה בשנתיים האחרונות בין ספר לספר. אם בתחילה נלקחה אחריות על כתיבה מביכה לעתים רק לשם החתרנות, לשם האוונגארד, הרי הבחירות האחרונות - ובראשן שיף - מצביעות על הבשלתה של יכולת אבחנה גם בטריטוריה הלכאורה שולית הזאת. אם מגמה זו תעפיל גם אל שולחן הדיונים של שאר מעצבי מדיניות הפרוזה, נוכל אולי באחד מן הימים לברך על שנפטרנו מעונשו של זה.