סוס מת

"מת לצעוק 3" מצליח להצחיק פה ושם. יחס של בדיחה מצחיקה על כל ארבע לא מצחיקות זה לא רע בשביל אחד שאוהב את טל פרידמן ורוצה להיות סטנד-אפיסט. זה גם לא רע ביחס לאחוזים של חוסיין בשוק מהעונשין. אבל דייויד צוקר זה לא חוסיין בשוק. נראה שהאיש שהפיל מיליוני מוצחקים לרצפה עם "טיסה נעימה" ו"האקדח מת מצחוק" הכניס את ראשו הבריא למיטה חולה, אחרי שנכנס לנעליים של בני משפחת ואייאנס, האחראים על סדרת סרטי "מת לצעוק" הקודמים.

גם קומדיות מטורפות זה חשוב, בעיקר בעולם חסר פרופורציות. מדי פעם מתחשק שיבוא איזה צוקר וייתן לנו בראש בתשעים דקות של צחוקים מפרקים על כל הדברים הנפוחים מעודף רצינות וחשיבות עצמית שראינו או הרגשנו בזמן האחרון. אסקפיזם, אם תרצו, אבל אנחנו עדיין צורכים את זה כמו לחמניות. משהו ששם את המציאות בפרספקטיבה יותר קלה לעיכול. יש משהו משחרר ומקל, אני חושב, כשמגיע במאי ומצליח לקחת את האג'נדה הפוליטית, החברתית, הקולנועית של עכשיו ולהפוך אותה על הראש. וגם אפשר לצחוק על הכל, כי הז'אנר מאפשר ליוצרים ללכת עד הסוף עם הטירוף שלהם בבאדג'ט מגוחך. אבל ב"מת לצעוק 3" צוקר לא מנצל פרומיל מהפוטנציאל הז'אנריסטי וממוחו הקודח ומעדיף להמר על כמה סוסים מתים, בעיקר בנושאים בהם הסרט עוסק (ציצים ולהיטים הוליוודים).

עלילה זה לא ממש הצד החזק של סרטי "מת לצעוק". לא בטוח שבאמת צריך שתהיה עלילה חזקה בקומדיה מטורפת מצחיקה. אבל לגבי קומדיה מטורפת לא כך כך מצחיקה, כדאי שיהיה לפחות דבר-מה להיצמד אליו כשאתה נותר מובך בכיסא אחרי עוד התייחסות לסרט שלא הצחיקה. אולי העלילה עוד תתגלגל איכשהו ותסחוב את הסרט לאנשהו. נגיד. אבל נראה שהפעם צוקר בנה על הצחקות כי סיפור לא ממש היה שם – סינדי קמפבל (אנה פאריס ששיחקה במתים לצעוק הקודמים) היא כתבת חדשות שרוצה לסקר אירוע מטריד המתרחש בחווה כפרית, שקשור לפלישת חייזרים לכוכבנו/לקלטת וידאו שעושה דברים רעים למי שצופה בה. לאחר החשיפה לקלטת הלוהטת נותרו לה עוד שבעה ימים לחיות, בהם היא מאבדת את חברתה הטובה ברנדה (רג'ינה האל ששחקה גם במתים לצעוק הקודמים), מתאהבת בג'ורג (סיימון רקס) שהוא ראפר מתחיל ולבן, מגלה שהיא ה"ניאו" הבאה מידי אורפאוס והדודה, נרתמת לעזרתו של נשיא ארה"ב (לסלי נילסן בן ה-77 שקם מהספסל) לטובת הצלת כדור הארץ מפלישת החייזרים ודורסת פעמיים את בן אחותה. ברקע גם מסתובב טום (צ'ארלי שיין האלמותי) בתור החוואי המותקף.

חובבי להיטים הוליוודיים ביניכם בוודאי זיהו משהו מ"סיינס", "8 מייל", "הצלצול" וסרטי "מטריקס" על דוכן הנאשמים, וגם "האחרים" ו"שר הטבעות" מקבלים על הראש. נראה שצוקר ויוצרי הסרט אינם מכוונים ליצור פארודיה בעלת משמעות עמוקה או לעסוק בדקדנס התרבותי האמריקאי, וזה בסדר, אבל יש לזה מחיר, והמחיר הוא הבחירה להישען באופן מוחלט על התעשיה ההוליוודית. בניגוד ל"מת לצעוק 3", "טיסה נעימה" הוא סרט שבו כל בדיחה מצליחה להצחיק בפני עצמה, ללא צורך אמיתי בידע מוקדם של הצופה. בגלל זה הסרט הזה ממשיך וימשיך לקרוע מצחוק. אבל הבסיס הרעוע מראש של "מת לצעוק 3" מכשיל את המטרה מראש עבור צופים רבים – משום שכדי ליהנות מרעיונותיו יש להיות חלק מאותה תרבות הוליוודית פופולרית, כתנאי בסיסי ליכולתו להעלות חיוך על שפתותיך. אחרת למה לצאת מהבית?

סצינה בה פמלה אנדרסון וג'ני מקארתי דופקות אחת לשנייה כסאות בראש, עם קלוז-אפים על המטען החריג שלהם (מומלץ בחום לפמיניסטיות), מצליחה להצחיק. יש עוד מספר לא מבוטל של רגעים כאלה בסרט, אבל אין בהם די כדי להניע את מכונת הצחוק שלנו, מכיוון שפשוט לא לכולנו ממש אכפת מ"סיינס". יש משהו קצת לא מעניין בלרדת על סרט שהוא מראש לא מעניין.

למרות הכל, לא רק ילדודס בני 13 וחובבי הז'אנר יכולים ליהנות מ-88 הדקות של "מת לצעוק 3" ולצאת הביתה עם חיוך. אבל המחשבה המטרידה שיש איזשהו מונופול הוליוודי על היכולת שלי לצחוק, ועכשיו גם בסרטי דייויד צוקר, נשארה לי בראש עוד הרבה אחרי שסיימתי לחייך.