במקום שבו רואים טרנטינו יאכלו בסוף אלמיזרק צ'ינו

"מתה השירה, מת גם המוות של השירה, מת אפילו זה שהכריז על מותה של השירה..." ואף אחד לא שם לב!

בביקורתו הקטלנית - המוצפת תזכורות למאבקים הפנימיים הקטנוניים בין נציגי עולם הספרות הישראלי – על ספר שיריה החדש של אגי משעול, יצא קצפו של גבריאל מוקד על הגיגיו של דן מירון אודות שירי המשוררת. המניע האמיתי העומד מאחרי זעמו של מוקד – המשותף לרבים כיום, משוררים ומבקרים גם יחד - הוא ההנחה שאם פרחים חדשים ונדירים כבר לא יפרחו על הקרקע הצחיחה של זירת השירה המתמוטטת, להנחתת סנוקרות על יריבים מן התחום יש בכל זאת, אם לא ערך פואטי, לפחות רייטינג. שכן, למרות חוסר יכולתו המופגנת של הקורא בן ימינו - שצפה בסרטיו של טרנטינו, שקרא את ספריו של ברט איסטון אליס ושבלע שירה ששברה מזמן כל קונבנציה מוסרית (ושבמקרים רבים חרגה מכל אמת מידה של טעם טוב) - להתרגש מאלימות, מגיבים בכל זאת צרכני החרוזים, מתוך רפלקס אוטומטי, למראה דם לירי הנשפך מאפם של האידיאליסטים האחרונים הפועלים בשדה התרבות.

על מה בעצם הרעש? האם קיימת עדיין אצל מישהו הציפייה להפתעה ספרותית גדולה ואם כן, מכיוונו של מי בדיוק הוא מדמיין שתבוא? שירה חדשנית הרי מזמן אינה נכתבת, בישראל בדיוק כמו בעולם כולו! במקום להסיק סוף סוף את המסקנה המתבקשת ממצב דברים זה – שחשיבותה רבה לא רק לגבי השירה, אלא לגבי התרבות בכלל - ולהבין שאך ורק מתוך ההכרה בחורבן יוכל לצמוח משהו משמעותי, מנסים סוכני הממסד התרבותי לעורר את רגשות קהל היעד שלהם באמצעות וויכוחים "סוערים" כמו זה בו פצח מוקד, שלא מזכירים במאום את ימי הזוהר האלימים של תרבות המערב – מריבי המשוררים של המאה התשע-עשרה בצרפת, דרך שירת הביבים של המאה העשרים בארה"ב, עד לחילופי הדורות הרעשניים בשירת ישראל הצעירה יותר או פחות - ימים של מלחמות אידיאולוגיות בין זרמים ספרותיים, פילוסופיים ופוליטיים.

למה דומה המהלך של מוקד? יותר מכל, הוא מזכיר את הוויכוחים ה"מהותיים" המתנהלים מזה שנים בארצנו הקטנטונת בין מפלגת הליכוד למפלגת העבודה, כשערכי ארץ ישראל השלמה ("לעולם לא נוותר על שטחים") הנבגדים של האחת אינם שונים מאגדת הילדות הסוציאליסטית שמעיזים עדיין להזכיר פה ושם פעילי הגוש היריב, זאת במקום להכיר כולם כאחד בברור מכל: בדיוק כמו שהפכה הפוליטיקה לפופוליטיקה, היתה השירה לסוג של נשירה, כזו של מכות חסרות טעם אל מתחת לחגורה, של כתיבה המתאימה לכל היותר לצהובונים ושל הצהרות "ביקורתיות" חסרות טעם ומשמעות.

שירה היא צירוף מילים קצר וקולע לכדי אמירה אוניברסלית, ששפה קומוניקטיבית גרידא אינה יכולה להעביר. פוליטיקה היא פעילות חברתית המונעת ע"י אידיאולוגיה, המביאה לעשייה בסדר גודל שהפרט לא יכול לבצע בעצמו. בימים בהם מתרחקות המילים מכל שריד של פואטיקה, בעתות בהן המעשים חומקים מעולה של ראיית עולם מינימלית, כדאי היה לצפות מביקורת – ספרותית ו/או אידיאולוגית - להתריע על עובדה זו, במקום ללבות את האש שאחזה בארזים ומאיימת לשרוף גם את אלה שאוזן להם לחרוזים ועין להם לעליבותם של מעשים.

העידן המודרני, שעיצב משך מאות בשנים את הפילוסופיה, את הספרות ואת התפיסות הפוליטיות שלנו, הגיע, מה לעשות, למיצוי, וגם אם להסתיים ממש אינו יכול - בניגוד למה שסבורים "פילוסופים", "סופרים" ו"משוררים" פוסט-מודרניים, בדומה ל"פוליטיקאים" פוסט-פוליטיים – הרי שהדיסוננס הקיים בין מה שהיה למה שאינו עוד, בתוספת חוסר הוודאות מול מה שיהיה, או לא, בעתיד, מביאים לבלבול הקשה והמביך של כל מי שמנסה לגבש לעצמו בימים אלה ראיית עולם ומתלבט בין רעיונות ישנים לבין חסרונם של חדשים, שיתאימו למצב הקיים. היש טעם בחזרה לנוסחאות העבר של המודרניזם הספרותי או הפוליטי? האפשר עוד להמציא סגנונות ספרות חדשים? הניתן עוד להקים, במלוא הרצינות, תנועות פוליטיות חדשות שלא יהפכו מייד למגוחכות? האם מתנהל עדיין העולם עפ"י תפיסות מוצקות של "נציגי ציבור" - פואטיים או פוליטיים - או שהוא נע לו לבדו, כאילו מעצמו, בתנועה רנדומלית המנותבת לכל היותר על ידי אינטרסים כלכליים גלובליים? אלה השאלות שכל מי שעניין לו עדיין בפילוסופיה, בספרות או בשירה, כל מי שעוד מתלבט בין הכרעות פוליטיות, כל מי שחשוב לו להבין את המתרחש סביבו, חייב לשאול את עצמו. ובאשר למסקנות...

"היכן שגדלה הסכנה גדל גם מה שמציל", קבע המשורר הגרמני הגדול פרידריך הלדרלין, שמתוך הבנה עמוקה של העבר השכיל לחזות את העתיד. רק ההכרה בפרדוקס המאפיין את תקופה המעכלת לקרביה החומציים כל ביטוי פילוסופי, פואטי או פוליטי ראוי לשמו - סיבה מספקת לכך שכל אמירה משמעותית בתחומים הנ"ל תהיה מעתה והלאה, במידה ידועה, "אנטי-פילוסופית", "אנטי-ספרותית", "אנטי-פואטית", ו"א-פוליטיות" – רק הבנת הסתירה העצמית הכללית בתוכה אנו מתקיימים תוכל להצמיח ביקורת, עיתונאית או אחרת, ראויה לשמה. יותר מכך: רק הסברים ממצים למרכיבי זמננו יוכלו ליצור בימים אלה תרבות איכותית.