אדיפוס להמונים

בארסנל הדמויות הכל-אמריקאי, במקום טוב לצד הסלף-מייד-מן, הבלש הקשוח והמתאגרף משכונת העוני, התאזרח לא מכבר גם הפסיכולוג. יש להבהיר, לא מדובר רק בהופעות אורח במחוזות הנוירוטיות המוכרים של וודי אלן. הפסיכולוג, ולעתים רחוקות הפסיכולוגית, מהווים ציר מרכזי בכרכרה החורקת של לא מעט סרטים הוליוודיים. בין אם מדובר במלודרמות סחטניות כמו "נסיך הגאות והשפל" הסטרייסנדי ו"סיפורו של וויל האנטינג", ובין אם עלינו להזדהות עם מאפיונר רגיש כדה נירו או עם הנמלה והתסביך ב"אנטס" - כולם דוחקים אותנו בלהט אל חדר המיטות הנפשי שלהם ומבקשים שנישאר.

כמעט מתבקש להמשיל את הפסיכולוג לתפקידה המסורתי של המקהלה היוונית. אך בשונה מהמקהלה, תפקידו של הפסיכולוג בדרמה האמריקאית המודרנית הוא לגרום לכם לא לחשוב. הפסיכולוג הקולנועי יפשט עבורכם את העלילה ואת מניעי הדמויות, יאחה את קרעי התסריט ויטלטל בחיבוק דובי את הצופים ההלומים תוך ההכרזה הטיפולית: זו לא אשמתכם. אבל בטח שזו אשמתכם, למה לא צפיתם בדרמה בריטית משובחת?

קחו לדוגמה את "הבלש המזמר", סדרת המופת של דניס פוטר. "הבלש המזמר" חקוקה בדברי הימים של הטלוויזיה כסדרה פורצת גבולות שבין השאר עשתה שימוש בז'אנרים ותחבולות קולנועיות על המסך הקטן. במודל 2003 הבלש המזמר מדבר אמריקאית שוטפת, ובקולנוע. המאמץ לצקת את עיקרי הסדרה רבת המוניטין והמעריצים לסרט קולנוע הוליוודי נדמה כמועד לכישלון. כלל האכזבה הקבוע, לפיו ככל שאהבתם את היצירה המקורית כך תתאכזבו יותר מהעיבוד, פועל גם כאן. מה גם שכשהמקור הוא בריטי והעיבוד אמריקאי, הנטייה הטבעית היא לבטל מראש את העתק הפלסטיק ולהחזיק במקור החם והשרוט באותנטיות.

במקרה של דניס פוטר העניינים כמובן מורכבים יותר, כי היוצר הבריטי האפל היה נתון ביחסי אהבה-שנאה לא פשוטים עם אמריקה. פוטר עצמו לא מחה כשהוצעו מתיחות פנים קולנועיות ואמריקאיות למהדרין לסדרותיו. הרי "אמריקה" כמכונת דימויים היתה מקור לא אכזב עבורו, וביצירותיו השאלה הנצחית של מקור ראוי מול העתקים נחותים נשחקת מעט. למרות היחס הכללי של נאמנות למקור, שמאפיין את ההפקה האמריקאית, בסדרותיו הקפיד דניס פוטר ללהק שחקנים אמריקאים לתפקידי הנבלה. ב"בלש המזמר" - עכשיו הסרט, הרשע לואט את מילותיו במבטא בריטי מושלם. הרעים, אם כן, שינו לוקיישן, ואמריקה שוב טובה.

כמו בסדרה עצמה, גם הסרט נפתח במחבר ספרי מתח שמאושפז בבית חולים בגלל התקף פסוריאזיס אימתני שגורם לו להיראות כחיקוי הטוב ביותר לפרדי קרוגר. כדי לשמור על צלילותו הוא מספר לעצמו בקול את עלילת אחד מספרי המתח שכתב. בתוך כך מתערבבת דמותו הדהויה והמרופטת עם דמות גיבורו הזוהר, הבלש המזמר, כשפלאשבקים מילדותו והשגרה המנוכרת של המחלקה נמזגים בעלילת הרצח. בתוך כך הגבולות בין המציאות וההזיה נפרצים ומתערבבים.

בגירסה האמריקאית רוברט דאוני ג'וניור הוא הגיבור המיוסר, שהמאפרים שקדו על איפור פנים וגוף כה מעורר רחמים, הראוי לאוסקר על אפקטים מיוחדים. ג'וניור עצמו התרסק כבר על סמים וריצה את עונשו בכלא האמריקאי וב"אלי מקביל". אי לכך הוא בא מוכן להתגולל בסחי של האנטי-גיבור של פוטר. נדמה שהליהוק שלו מוצדק למדי, חלק מאותו עיבוד - שחזור של הבימאי קית' גורדון לסדרת המקור. עם זאת, אווירת הנכאים והייאוש השקט של פוטר חסרים בכל כובדם הרב בסרט של ג'ורדן. קטעי המיוזיקל שפורצים מתודעתו של ג'וניור הם הרגעים המלבבים ביותר בסרט, אך שלא כמו במקור, כאן הם בחזקת ספקטקל שתפקידו להקל ולהרגיע ולא חלק מאותו יאוש קיומי, מחלחל, שמאפיין את פוטר. ברגעי המיוזיקל שבסרט המחלקה הרפואית נעלמת - בסדרה היא נמצאת תמיד, כרקע מדכדך קבוע.

זהו המקום להבין מה עושה שם הפסיכולוג, או בגירסתו המדיקלית, הפסיכיאטר. דמות הפסיכולוג אמנם לא הומצאה עבור הגירסה האמריקאית, אבל שטח הפנים שהיא תופסת גדל בהרבה בסרט. את הפסיכולוג/פסיכיאטר מגלם מל גיבסון, אחד ממפיקי הסרט, דבר שיכול לנמק אולי את מרכזיות הדמות. גיבסון, באיפור ומשחק בלתי מזוהים בעליל, מצליח לעבור את כל ההתנגדויות והחסימות שמציב דאוני ג'וניור ופותר את התשבץ הבלשי על ידי שלוש המילים שכל ילד פרוידיאיני טוב מכיר: אבא, אמא, אני. למרות מאמצי השחזור והמשחק המשובח של השחקנים, העלילה הבלשית המורכבת של פוטר הופכת לעלילה פרוידיאנית במובנה השטוח ביותר. הפסיכולוג האמריקאי, אם כן, אינו המקהלה. הוא דאוס-אקס-מכינה, האל מתוך המכונה, אותה דמות אלוהית שהופיעה במחזות יוונים קדומים, כדי להתערב ולפתור את הבעיות, ע"ע להציל את המצב ואת התסריט.

מה שנעלם בסרט האמריקאי הם אותם חצאי צללים, אותם גישושים, אותו יאוש קיומי ארוך, ללא הקלה, שבו שוכן הגיבור הבריטי. לא בכדי הגיבור בסדרה הבריטית שוכב במחלקה עלובה ומרופשת, עמוסת חולים העסוקים בהישרדות יומיומית תוך חנופה לצוות הרפואי. בגירסה האמריקאית האירועים מתרחשים בחדר פרטי, לבן ומבודד. הגיבור שמגלם דאוני ג'וניור הוא, אם כן, אינדיבידואל מבודד מסביבתו באופן כמעט הרמטי, ולכן בסופו של דבר אנו נותרים עם הלוז הפסיכולוגיסטי וכמה העמדות של מיוזיקלס. אין להכחיש שפוטר כתב דרמה פסיכולוגית שרבים מהאלמנטים שלה (כמו מחלת העור הקשה של הגיבור) שאובים מהביוגרפיה שלו עצמו, אבל בין כאן ובין הפשטנות הפסיכולוגית שקיימת בסרט האמריקאי יש מרחק עצום. על זאת יכול לגשר רק מפיק/פסיכולוג שיטשטש בהתמדה את העידונים והרב משמעיות המקוריים ויותיר אותנו עם כל האמת כולה בדמות אדיפוס להמונים.

כדי למנוע אכזבות, את הסרט כדאי לראות כאילו לא היתה מעולם סדרה, ואת "הבלש המזמר" אפשר לראות בשקט גמור כאילו מעולם לא היה סרט. רוברט דאוני ג'וניור עוד יקבל על זה אוסקר.