אאוטסיידר

מבקר אמנות, איש רוח, סופר, משורר, אספן, וכמובן אמן ענק - מפעל תרבותי שלם המגולם באדם אחד נקטע עם מותו של מאיר אגסי בתאונת דרכים בשנת 1998. בימים אלה אפשר לראות בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב את הפרק האחרון והבלתי נשלם ביצירתו של אגסי - "מוזיאון מאיר אגסי" - עליו שקד כבר משנת 1989, ושאוצר בתוכו גם את יצירותיו משנים קודמות.

רעיון המוזיאון היווה פתרון מושלם עבור אגסי, איש רנסנס ששאף לעשות אמנות שתהיה טוטאלית ותאגד יחד את מגוון הפעילויות ותחומי המחקר בהם עסק. בין הבולטים שבהם: שאלות של זהות, שהטרידו אותו בממד המקצועי והנפשי גם יחד, אמנות האאוטסיידרים ו"ארט ברוט" - שני תחומים המתייחסים ליצירותיהם של אנשים שלא תקשרו עם אף מרכז חברתי או תרבותי.

לצד אוטו-פורטרטים, ספרי אמן, צילומים ופרטי אספנות, אפשר למצוא בפרויקט המוזיאון של מאיר אגסי גם את שלוש הדמויות הבדויות שיצר: מו קרמר, דוד שטראוס וסוזן ליפסקי. באמצעותן מציג אגסי פנים שונות מעולמו הפנימי והתרבותי. "אולי במקום לראות את עצמי באופן 'רשמי' כאמן אחד, עלי להצהיר על עצמי כאמנים רבים, עם שמות רבים... למה לא?", כך אגסי ברשימותיו על פרויקט המוזיאון.

כמו רבים לפניו (מרסל דושאן, פרננדו פסואה ואחרים) בורא לו אגסי שלושה פסבדונים המתפקדים, כל אחד, כפן אחר של אישיותו רבת הפנים. דרך יצירת "אני אחר" פורץ אגסי את הכבלים הממסדיים ופועל כאאוטסיידר בעצמו, במסגרת שהוא עצמו יצר. כך הוא מקבל חופש אמנותי במלוא מובן המילה - הוא ממציא אמנים ומצמיד להם שמות, ביוגרפיות מלאות, ארסנל רוחני וחתימות. על ידי כך, למעשה, מתפקד "מוזיאון מאיר אגסי" לא רק כחלל פיזי המכיל יצירות אמנות, אלא גם כחלל מושגי וסימבולי המכיל רעיונות.

רובד נוסף של רעיון המוזיאון מתייחס לתפקידו כמעצב קאנון והיסטוריה - אגסי ייחס חשיבות רבה להיות המוזיאון מקום שיווקי שאמור וצריך לפרסם את מוצריו, ולכן ייעד מקום מרכזי לחנות המוזיאון: "כל מוזיאון צריך להפיק ולמכור את המזכרות שלו, את המוצרים שלו. שמו והלוגו שלו צריכים להיות מצורפים למוצרים, כשהם רשומים, חרוטים או מודפסים עליהם". רוח דברים זו מתקשרת במידה מסוימת גם לסדרת העבודות "22 הלכי רוח", ובה אגסי חובש את כובע המעצב הגרפי ומציג את דמותו דרך מחוות לאמנים ואנשי רוח שונים (כמו רותקו, פיקאסו ורילקה) ולמצבים פיזיים ונפשיים (כמו חלום, חרדה, שינה, מוות ועוד). על כל העבודות מוטבעת חותמת המוזיאון, וממקמת את אגסי כשווה לדמויות הבדיוניות האחרות וכמוצר בפני עצמו.

לצד הפורטרטים מוצגים בתערוכה גם ספרי אמן. "ספר האמן הוא עבורי מעבדה, חלל מנטלי, סטודיו בתוך סטודיו", כתב אגסי, שהתייחס לספר אמן כארכיטיפ של מיזוג בין צורה ורעיון. בספריו, הנראים כמעין יומנים אישיים, מהדהד אגסי את רעיון ריבוי הקולות שלו. הספר אינו מחויב לסגנון או למדיום אחד, אלא מהווה מעין איסוף של זכרונות, רעיונות ומצבי נפש שמתבטאים בטכניקות שונות: ציור, צילום, טקסט ורישום. אגסי נותן כבוד לריבוי, לאקלקטיות, ולא ליצירת המופת האחת.

אין ספק שחלל הגלריה האוניברסיטאית עושה עוול ל"מוזיאון מאיר אגסי", שכן מ"חלל מנטלי, מטאפורי, ממשי", כפי שמציג את עצמו המוזיאון, נשאר חלל ארכיוני, דידקטי, דכאוני. לכן שווה אולי להמתין עד שהתערוכה תחזור למשכנה המקורי בעין חרוד ולצפות בה בתנאי הצפייה הראויים לפרויקט החיים הרב-ממדי של האמן האחר: מאיר אגסי, אדם שהכיל בתוכו יקום שלם.