המשעמם בשעמומו פוסל

כאשר מישל, סטודנטית לפסיכולוגיה, שואלת את פרנסואה, אחיה החורג, אם זה נכון שהוא אינו אוהב את אביו, שותק פרנסואה באי נוחות ומבקש ממנה להפסיק להשליך עליו תיאוריות פסיכולוגיות פרוידיאניות.

תשובתו של פרנסואה, במידה רבה גיבור הסרט, מסגירה בעצם את הבעייתיות הקיימת ביצירתו הקולנועית החדשה של הבמאי קלוד שברול, "פרח הרוע". נדמה ששברול ביקש להניח בתוך עלילת הגרעין המשפחתי הבורגני את תמצית הקלישאות הפרוידיאניות, בייחוד ביחס לשבירת טאבו משפחתי (רצח אב, גילוי עריות למיניו), תוך התנערות מודעת כביכול, ובעצם מבלי להתחייב לכך באמת, קרי מבלי לבנות אצל דמויות הסרט עולם נפשי בעל עומק מספיק, אשר יוכל להכיל את המטען הזה. התוצאה לכן היא סרט בינוני על הבורגנות המאוסה, שכבר ראינו כמוהו, וטובים ממנו בהרבה.

הסיבה לבינוניות הזו נעוצה בכך שלשברול אין שום דבר מעניין להגיד על החברה הבורגנית. כאשר נקודת המוצא שלו היא שהבורגנות היא דבר משעמם, אזי גם הסרט הופך משעמם, בבחינת שעמום בריבוע. זוהי עמדה יצירתית שאינה יכולה להפיח בסרט חיים של ממש, שלא לדבר על הזדהות כלשהי, ויהיו סודות העבר של חלק מגיבורי הסרט אפלים ככל שיהיו.

לא יהיה נכון לייחס תוצאה זו לבחירתו של שברול לעשות סרט על מעמד הבורגנות, שכן המעמד הזה, כמעמד סנדביץ', זכה לדי והותר טיפולים מרתקים יותר מבחינה קולנועית ודרמטית. די אם נאמר כי אין כאן אמפתיה, הכלה, התבוננות מעמיקה, מפרקת, כמו אצל ברגמן למשל, ואין כאן מנגד הציניות, הסרקזם האכזרי, האלים, כמו אצל סולונדז למשל.

המעורבות הרגשית, בין אם המזדהה, בין אם המתקוממת, הולכת לכן ודוהה מרגע לרגע, וכאשר במהלך הסרט נחשף נדבך מעברן של הדמויות, אין בו כדי לחולל תמורה משמעותית, היות והתשתית שעליה הונחו כל המשקעים האלה כל כך אפרורית ואדישה, עד שגם העבר הזה הוא בבחינת עוד משהו, ותו לא.
אם ניסה שברול לכוון בשם הסרט לקובץ שיריו של בודלר, "פרחי הרוע", הרי שנעשה כאן גם עוול למשורר, שהדבר האחרון שניתן לייחס לו הוא אותה אדישות. שירת בודלר, ביחסה אל הבורגנות, היתה חריפה, גסה, כמעט אלימה, ואם היא שהיוותה השראה לשברול ביצירת הסרט הזה, הרי שנראה שהפספוס כאן הוא גדול.

אם שברול היה מניח מעט להתנשאות וטורח להתבונן בגיבוריו התבוננות יותר מעמיקה, מעניינת, מגוונת, אזי אולי לא היה נדרש לאותן פרובוקציות לכאורה הטמונות בעברן, האמורות להפוך את הקערה על פיה. אזי שבירות הטאבו היו מתקיימות באמת ביחסים המורכבים שבין הדמויות, בניואנסים הקטנים ביותר. אבל כאן יש לנו בעיקר דמויות קלישאיות שמערכות היחסים בינן לבין האחרות מנוסחות גם הן באופנים קלישאיים. כך, גם העונש יבוא על מי שראוי להיענש, והחיים יינתנו מחדש למי שראוי לחיות. בעצם לא מתקיים כאן אף לא מפגש/מתח משמעותי ומורכב אחד, והכל מתנהלים בקווים מקבילים ללא מגע ממשי. כך, גם העבר שיציף את ההווה יתיישב בדיוק על פי מידות ההווה הזה, מבלי לפגום/לערער/להרחיב אותו, ומבלי לחולל איזו תמורה משמעותית.

נשאלת השאלה - אם לא בשביל המפגש הזה, הייחודי, החד פעמי, המרתק, המורכב, בין העמדות השונות והמטענים השונים, בשביל מה כן?