"Chicks on Speed - 99 Cents, הליקון
ושוב אנחנו עם צ'יקס און ספיד - פרויקט האמנות שהפך להייפ תקשורתי שהפך ללהקה ובחזרה. קיקי הגרמניה, מליסה האמריקאית ואלכס האוסטרלית, שפועלות יחדיו בגרמניה, חוזרות עם תקליט חדש. קוראים לו "99 סנטס", הוא אלבום קונספט שעוסק באופנה (בעיקר מהצד של הקורבנות) ובקשר שבין תרבות הפופ לקפיטליזם. מיותר לגמרי לציין שהוא לא עולה 99 סנטס. זאת הבדיחה. זה הקטע. הבנתם? הבנתם??? אם לא הבנתם, צ'יקס און ספיד יסבירו לכם לאט-לאט, אבל בצעקות, עם אלקטרו-פופ ברקע והרבה צבעים מסביב. אם לא תהיו כל כך עסוקים בלבהות בבגדים שהן לובשות - אותן הן ייצרו בעצמן בצעד אנטי-קפיטליסטי היפר-אופנתי אולי תצליחו להקשיב גם למילים. אם התבלבלתם זה בסדר, הסתירה כבר בפנים.
"99 סנטס" התקליט שהכי מומלץ לקנות ביום ללא קניות - הוא התקליט הראשון של צ'יקס און ספיד בחברה גדולה, ואם הדיסטילרס צריכים להוכיח שהמעבר הזה לא קלקל אותם, אז צ'יקס און ספיד צריכות להוכיח שהמעבר הזה לא סותר להן את האידיאולוגיה. מהעמדה הפרדוקסלית הזאת הן יוצאות לבקר את עולם הצריכה, ואת זה הן עושות במיומנות ובקלילות, שכן את המשחק הכפול שהן משחקות עם העולם הקפיטליסטי הן משחקות כבר שנים עם עולם האמנות ועולם האופנה. הן אמנם נהנות נורא מהמשחק, חבל רק שבמציאות הקיימת אין שום סיכוי שהן יהיו אלה שיצחקו אחרונות.
כל מה שצ'יקס און ספיד אומרות ב"99 סנטס" הן אמרו גם קודם, אבל מבחינה מוזיקלית זה התקליט הכי טוב שלהן. We Don't Play Guitars, בו מתארחת פיצ'ז, הוא להיט מסיבות ענק שמשלב פאנק, היפ-הופ ואלקטרו. הצ'יקס מכריזות בו שהן לא מנגנות בגיטרה (אלא מעדיפות מסקינג-טייפ), מה שלא הופך אותן לשנייה לפחות רוקנרול. הקאוור שלהן לWordy Rappinghood של הטום טום קלאב (להקה שבתחילת שנות השמונים חיברה בין הארט-פאנק של הטוקינג הדז, להקת האם שלה, להיפ-הופ ואלקטרו) הוא עוד יציאה מצוינת. הצ'יקס מארחות בו את טינה ויימאות' מטוקינג הדז/הטום טום קלאב ואת ניקולה קופרוס מצמד האלקטרוניקה הדטרויטי אדולט. הגירסה שלהן אמנם לא רחוקה מהמקור, אבל הן נותנת לשיר טוויסט עכשווי הכרחי ומעניקות לכל הדי.ג'ייז שלעולם לא יוציאו את הפנינה הזאת מהפלייליסט שלהם גירסה חדשה ומגניבה לשחק בה. ואם הן כבר בקטע של לארח פיגורות נשיות מעולם האלקטרו, אז הן הזמינו גם את מיס קיטן, מלכת האלקטרוקלאש דאשתקד, שתורמת את קולה לקטע Shick Shaving. אולי העיסוק של צ'יקס און ספיד בנושא תרבות הצריכה הוא מעט פשטני, אבל הלהיטים, הסטייל, ההומור העצמי והכיף-כף הכללי מפצים על זה בגדול.
"The Distillers - Coral Fang, הד ארצי
קורט וקורטני הדור הבא. גיבורת סיפורנו היא בחורה אוסטרלית עצבנית בשם ברודי דאל - שיער שחור, עיני פנדה, ליפסטיק אדום, קעקועים, פירסינגים, הדיל הרגיל. היא גדלה במשפחה הרוסה, אבא מכה שעף מהבית, אבא חורג מניאק, היא עפה מבית ספר, עזבה את הבית, גרה ברחובות, הפכה לג'אנקית, נגמלה, התבאסה, ניגנה בלהקת פאנק מקומית בשם Sourpuss, ובגיל 18 עזבה את אוסטרליה ונסעה ללוס אנג'לס, בעקבות האהבה. האהבה הזאת היתה טים ארמסטרונג, סולן להקת הסקא-פאנק הקליפורנית ראנסיד, אותו הכירה בפסטיבל רוק במלבורן.
השניים התחתנו ובאל.איי הקימה הסינדרלה-ביץ' החדשה של הפאנק-רוק להקה בשם הדיסטילרס. באופן טבעי הלהקה הוחתמה בלייבל של בעלה, הלקאט. אחרי שני תקליטים החלה ההתעניינות מצד חברות התקליטים הגדולות, ובמקביל לתחילת הקלטת אלבום המייג'ור הראשון שלה ב-Sire התגרשה ברודי מבעלה וחזרה לשם נעוריה. הגירושים, והעובדה שהחבר החדש שלה הוא לא אחר מאשר ג'וש הום מקווינס אוף דה סטון אייג', גרמו לקרע בקהילת האלטרנטיב באמריקה, וברודי דאל הפכה לאויבת הציבור מספר אחת. כידוע, באזורים מסוימים של העולם שם הקוד לעלוקה נצלנית ותאוות בצע הוא קורטני לאב. במקרה הזה ההשוואה מתבקשת כפליים, כי גם יש להן קול מאוד דומה. ואם כולם כבר בקטע של לזרוק בוץ על ברודי דאל, אז תקליט מופק ומלוטש (יחסית) בחברת תקליטים גדולה הוא הדרך הטובה ביותר למחוק את כל האמינות שצברה בשני התקליטים הקודמים של הדיסטילרס.
בראיון למגזין "קרראנג" הגדירה דאל את הסגנון של הדיסטילרס כ"פאק-יו קור", אבל Coral Fang, האלבום שאמור להפוך את ברודי דאל לכוכבת, הוא אלבום רוק אלטרנטיבי ממוסד בהפקת גיל נורטון (פיקסיז, פו פייטרז, בלי), ולא שהוא לא מוצלח בתור שכזה. הוא הרבה פחות פאנק מתקליטיהם הקודמים והרבה יותר גראנג', בין היתר כי השאגה הצרודה של דאל גורמת לכל העניין להישמע כמו הול. אם בתקליט הקודם, Sing Sing Death House, שרה דאל (אז עדיין ארמסטרונג) על נישואי הפאנק-רוק המאושרים שלה שהצילו אותה מילדותה הדפוקה, הרי שעכשיו היא חזרה לכל קלישאות הסבל-ייסורים-דם-דם-דם שהילדים אוהבים, כולל עטיפה שערורייתית, עליה רואים איור של אשה עירומה על צלב, שסילון דם ניתז מבשרה. כדי שלא יחרימו את הלהקה בחנויות הגדולות באמריקה השמרנית, יצא האלבום גם בעטיפה חלופית, עליה מצוירות כמה חיות חמודות (אם כי הדביבון נראה קצת קריפי).
שירלי מנסון מגארבג' מעריצה אותם, קלי אוסבורן אומרת שהם זיוף, ורק כדי ללבות את הוויכוח: האלבום נסגר ב-12 דקות ו-17 שניות של רעש ופידבקים בשם Death Sex. האם מדובר ביושר אמנותי ואתיקה אלטרנטיבית או בניסיון נואש לסתום את הפה לכל מי שמאשים אותם בהתמסחרות?