אל תבייש את הפירמה

סרטים המתרחשים בחדרי מיון נוטים להרגיז רופאים, וסרטים על מטוסים בדרך כלל מעצבנים טייסים. נראה שפיטר וויר צפוי להצליח עם "אדון ומפקד" במשימה אחת לפחות: שום ימאי שיצפה בסרט לא צפוי למרוט את שערותיו, לפחות לא בשל אי דיוקים הקשורים לפריסת מפרשים ברוח סוערת או הפעלת סוללת תותחים בספינת קרב. קל וחומר אם מדובר בימאי זקן, שחי במאה ה-19. שכן הסרט, לבד מהיותו אותנטי עד כדי פטישיסטי בנאמנותו לרוח התקופה (עד לרמת הכפתורים במדים של הקצין השלישי), הוא גם סופר-מקצועי בכל הקשור לאמנות הלחימה הימית ולהפעלת כלי שייט בים. גם אופן הצילום של הסצנות הימיות מרשים – הסט הוקם באגם מלאכותי מיוחד בניו מקסיקו (בו צולם "טיטאניק"), שמאפשר לוותר על אפקטים תלת-ממדיים מכוערים ומייצר חוויה אמיתית עד כדי בחילה.

השנה היא 1805. נפוליאון מרסק את צבאות אירופה בכיבושיו, תחת גחמתו לשליטה עולמית. המערכה מתנהלת גם בים, ובאוקיאנוס האטלנטי שולחת הוד מלכותה את הפריגטה "סופרייז", בפיקודו של קפטן ג'ק אוברי (ראסל קרואו), ומשימתה לאתר, ליירט ולהשמיד את "אכרון" – פריגטת-על צרפתית הבנויה באמצעים החדשניים והמודרניים ביותר של אותה התקופה, ספינה העולה ביכולת התמרון וכוח האש שלה על כל כלי שייט אחר, בוודאי שגם על "סופרייז" הוותיקה. אבל קפטן ג'ק הוא לא פראייר של אף אחד, והדבר היחיד שמעניין אותו חוץ מהכינור שלו זה להפוך את "אכרון" לאוסף של קרשים שצפים על המים. פיטר וויר, שגם ביים את הסרט וגם כתב את התסריט (ביחד עם ג'ון קולי), מציב מול הקפטן הנחוש והכריזמטי מגוון מכשולים העתידים לבדוק את דבקותו במשימה ובערכים שהציב לעצמו. בין המכשולים ניצבת גם האידיאולוגיה הפציפיסטית והכמיהה למחקר של רופא הספינה, ד"ר מתורין (פול בטאני מ"נפלאות התבונה"), איתה צריך להתמודד הקפטן הטרוד. בהחלט נקודת פתיחה נהדרת לסרט.

פיטר וויר, אוסטרלי במקור, נחשב לבמאי מוערך בעיקר בזכות סרטיו החכמים "ללכת שבי אחריו", "ללא פחד" ו"המופע של טרומן". אלו סרטים שעוסקים בהתמודדותה של הדמות הראשית, כזו הנוטה להיות בעלת תכונות אופי ייחודיות, עם מצבים לא שגרתיים. גם "אדון ומפקד" מציג גיבור מזן כזה – מפקד שנדרש להיות מהיר החלטה, מקצוען, נחוש ובה בעת אנושי ורגיש לצוותו – ונראה שאין טבעי מליהוקו של ראסל קרואו הכריזמטי לתפקיד הקפטן. קרואו, במשחק וירטואוזי, יותר ממספק את הסחורה, ונראה כאילו פיקד על פריגטות אנגליות לפחות עשרים שנה. יכולתו הגבוהה כשחקן ורסטילי באה לידי ביטוי כשהוא חובש מגבעות שונות בתפקיד הקפטן – פעם עם הקצינים, פעם עם הצוות, פעם עם הכינור ופעם בקרב. קרואו – שחקן נשמה - אף סירב להשתמש בכפיל בסצנה בה קפטן ג'ק עומד בקצהו של תורן הספינה וצופה אל הים (גובה של עשרות מטרים, ללא ריתמה), ממניעים מקצועיים.

אבל לא הכל שט חלק ב"אדון ומפקד". יוצרי הסרט משקיעים הרבה אנרגיה והרבה זמן מסך בעיצובם של הדמויות, הקונפליקטים והסט-אפ העוצמתי, אבל מקלים ראש בפתרונן של הסיטואציות שיצרו. התסריט אמנם בונה עבור הקפטן ערוצי התמודדות שונים – עם צוות שנוטה לאמונות תפלות ומנבא את שקיעת הספינה, עם רופא הספינה שלא תמיד מסכים לדעתו של המפקד, עם עליונותו של האויב, עם קשיים לוגיסטיים ועם קשיי מזג האוויר – אבל בסופו של דבר פוסק תמיד לזכותו של הקפטן הכל יכול, מה שיוצר אפקט אנטי-דרמטי במהותו. במילים אחרות: אנחנו לא יכולים להתרגש מדמות חסינת כדורים. זה משעמם. סצנות הקרב מול הספינה הצרפתית, מרשימות ככל שיהיו, אינן תחליף לחשיפה אל הצדדים האנושיים של הדמויות הראשיות ואל התמודדותן עם הבעיות שעומדות בפניהן. הקשיים הניצבים מול הקפטן אינם חזקים מספיק כנגדו, הכל נפתר בקלות רבה מדי, וכך הדרמה האנושית - זו המעניינת אותנו באמת - נכשלת מספר רב מדי של פעמים.

דבקותו הבלתי נלאית של הבמאי באותנטיות היסטורית ובמקצועיות ימית היא עוצמתו של הסרט ובה בעת עקב אכילס שלו, כיוון שהיא באה על חשבון היכולת לרגש באמת. קפטן ג'ק מסיים את הסרט במקום דומה מאוד למקום שבו התחיל מבחינה אישית. זאת בעיה. כך שבסופו של דבר, כמו בסרטים הוליוודים רבים, יצאתי נפעם מאופיו החזותי של הסרט אבל עם תחושה שיכול היה להיות סרט מופת אילולא החטיא, ולא בהרבה המקרה זה, את נקודת הג'י של הדרמה - הרגש.