בנג'מין מאלוסן, גיבור ספריו של הסופר דניאל פנק, הוא שעיר לעזאזל מלידה - תפקיד המשמש לו כמשלח יד וממנו הוא אינו יכול להיחלץ, חרף נסיונותיו הרבים. בוויכוח עם מעסיקתו הוא מתמרד כנגדה ונגד אחרים הנוטים לראות את אשמתו התמידית כמשהו המוטבע בתוכו, והיא בתגובה מטיחה בפניו את האמת: "כל החרא שבעולם נדבק אליך כמו אבן שואבת... הרבה מאוד אנשים, שכלל לא מכירים אותך, בטוחים שאתה אשם בהרבה מאוד דברים שכלל לא עשית, ובאיזשהו אופן אתה באמת ובתמים אשם בהם, רק משום שאותם אנשים זקוקים לאשם" (מתוך "הפיה קרבין", הוצאת שוקן).
נזכרתי בבנג'מין מאלוסן כשהתבשרנו היום על הגשת כתב אישום נגד חברת הכנסת נעמי בלומנטל, בגין חשד לביצוע עבירות של שיבוש מהלכי משפט וקבלת שוחד בחירות. פעולה זאת התאפשרה בעקבות החלטתה הגורפת של ועדת הכנסת מלפני כחודש להסיר את חסינותה של הח"כית. החלטה שקדמה לה הודעתה של בלומנטל להעמיד את התנהגותה בפרשת סיטי טאוור להכרעה משפטית. על אף העובדה שאין בשלב זה כל ודאות באשר לאופן בו יתפתח משפטה של בלומנטל ומה תהיה פסיקתו של בית המשפט בעניין, נראה שדבר אחד כבר נהיר בשלב זה וכדאי לשים אליו לב: נעמי בלומנטל, בין אם תורשע ובין אם לאו, היא שעירה לעזאזל. עובדה שאין לה דבר או חצי דבר עם סוגיית האמת המתמצית, בסופו של עניין, בבירור שאלות דוגמת "לקחה או לא לקחה?", "עברה על החוק או לא עברה?".
אין כל טעם לנסות ולהיתמם. פרשייה זו חושפת בפנינו תמונה לא נעימה שבה נגלים פניהם המכוערים שלנו, בני האדם, וזה, להזכירכם, לא התחיל מהיום - כבר בתחילת הדרך לא הסתפקו אדם וחווה בתנאים שקבלו במלון פרדייס וניסו לקחת את סלסלת הפירות של הסוויטה המלכותית; לשדרג לעצמם את החיים. ההנהלה, למרבה הצער, נאלצה לבקש מהם לפנות את החדר לפני השעה היעודה. על אותו חטא קדמון ועל השלכותיו עד קץ הדורות נכתבו תילי תילים של פרשנויות, שנטו להתעלם מכך שלנו הישראלים הדברים הרבה יותר קשים. אנחנו, כפי שמזכירים לנו כל הזמן, ממש, אבל ממש, לא אוהבים לצאת פראיירים.
נדמה כי כל ניסיון להבין את החברה הישראלית מצריך מידה מסוימת של התייחסות למושג הפראייר אותו פחד בסיסי ועמוק המקנן אצל רובנו ונוהג להופיע מיד כשנדמה לנו שכולם מרוויחים על חשבוננו, או זוכים בטובות הנאה שמן הצדק שאף אנו נתכבד בהם. כאשר תדירות ההופעה של רגש זה היא אחת לחמש דקות לערך, העניין הופך לפוביה של ממש וזאת מסמאת את כושר החשיבה הקולקטיבי. ברגעים אלו אנו נתקלים בשכנינו (וברגעים אחרים שכנינו נתקלים בנו) במלוא הדרם - סוחבים, עוקפים ומעלימים עין, ויש כמובן מקרים חמורים עוד יותר. עם זאת לא כדאי למהר ולשפוט את אזרחי ישראל ולראות בהם נקלים משאר אזרחי מדינות המערב. מרביתם, כך הייתי רוצה להאמין, נוטים לכבד את החוק ולהעריך את שמירתם של הסדרים והנהלים החברתיים. אילו רק לא הופיע הפחד הקמאי הזה מפני הפראייריות - שאו-טו-טו ינחת עלינו אם לא נשים לב - העניינים יכלו להיות ממש בסדר. באותם פרקי זמן קצרים של פיכחון, בהם אנו מתפנים לבחון את הדברים לאשורם, מופיע לו גם הרצון לתקן את המעוות, להתריע בפני שחיתויות רחבות היקף ולחשוף את השעיר לעזאזל התורן. הוקעתו תרגיע את הציבור ותפנה את תשומת הלב ממעשיהם של אחרים. כשהוא כבר ממש יתפתל, יצטער ויביע חרטה, כולנו נרגיש, לפרק זמן קצר, מוסריים יותר, ואת המראה שבידיו נתפוס כלא יותר מזכוכית שקופה.
תרנגולת כפרות
1.12.2003 / 14:34
