חוצפה הונגרית

האולם הקטן של בית ציוני אמריקה היה כמעט ריק מאדם. כשהגיעה ההפסקה ערך הסדרן הצבעה קטנה ושאל: "מישהו צריך פופקורן, משהו, או שאתם רוצים להמשיך בסרט?". שלושה אנשים, שהיוו רוב מוחץ, ענו: "מה להמשיך? מתי זה מתחיל?".

למרות עמדתי האופוזיציונית, לא אוכל לומר שלא הבנתי לליבם של שכני לספסל. אין ספק שהגיהוק ההונגרי הזה הוא לא משהו שקל לבלוע, ובמבט מנומנם אפשר לראות בו לא יותר מאשר אקספוזיציה ארוכה ומסוגננת. יספיק תיאור של הגיבור הראשי כדי להבהיר עד כמה זה מוזר: מדובר בזקן חסר שיניים שכל מעשיו מסתכמים בישיבה על ספסל חורק, כשהדבר היחיד למענו הוא פותח את פיו הוא שיהוק בלתי פוסק. מלבד זאת אין בסרט כמעט מילים, והוא מורכב מאוסף עצום של דימויים מלוטשים, שלא לחלוטין מתחברים אלה לאלה. מסתבר שהורגלנו כל כך בהנחה שקולנוע הוא סיפור אנושי מצולם, תסכית מוסרט, שכל דבר אחר עשוי להיראות פשוט חסר תכלית.

אבל גיאורגי פאלפי, הבמאי של "גיהוק" (שזהו סרט הבכורה עטור התשואות שלו), בוחר לחזור אל הקולנוע במשמעותו הראשונית - קולנוע שהוא קודם כל תמונות נעות או מראות מתנועעים (ראינוע, זאת אומרת). "גיהוק" הוא אולי הדבר האחרון שאנחנו מצפים לראות כשאנחנו הולכים לסרט, אבל במחשבה נוספת, הוא גם הדבר הכי נכון והכי בסיסי שאפשר לאתר היום על המסך.

הזקן יושב על הספסל מחוץ לביתו שבכפר הקטן, מתבונן ו-כמובן, מגהק. הוא מגהק כאילו אין מחר, לא נראה שזה בכלל מטריד אותו, זה פשוט משהו שהוא עושה, כאילו מדובר בנשימה או רשרוש ענפים. הגיהוק שלו נותן קצב לכל ההתרחשות, שמורכבת ממכונות תפירה, דבורים, חתול מתפתל, גלגלי אופניים, צפרדע, מיקסר, משחק באולינג ועוד. כל אלה מצטרפים יחד למוזיקה של צבעים וקולות, שמתעדת חיים בכפר קטן ונידח.

פאלפי מציג לפנינו שמורה ביוספרית שבה האדם והטבע הם חלק מאותו מכלול (בניגוד לסרטי טבע קלאסיים שמציגים נתק חד בין שני הגורמים). אין פה כמעט הבדל בין מוות של אדם לזה של דג. הפראי חי לצד התרבותי, על המיקרוגלים והמיני-דיסקים שלו, אם כי לא בהכרח בהרמוניה.

לכאורה אפשר לחשוב שמדובר בעוד פרויקט התבוננותי משתאה, שמשדרג את סגנון "מיקרוקוסמוס" ושות', אבל רק לכאורה. בעצם יש פה עוד כל כך הרבה גורמים, שונים ומשונים, והם הופכים את "גיהוק" ליצירה קולנועית אידיוסיקרטית, מסתורית, מקורית וחד-פעמית. "גיהוק" הוא מסוג הסרטים שאפשר להגדיר ולתקוף מהמון כיוונים - נשיונל-ג'יאוגרפיק פוגש את דייויד לינץ' תהיה, למשל, כותרת אפשרית אחת מני רבות.

בין תמונות הפסטורליה נרקמת בסרט גם מעין תעלומת רצח, שרק השאלה מהי התעלומה משמשת בה כתעלומה בפני עצמה. כמו שוטר הכפר, שמנסה להבין מהצילומים שפיתח את התמונה הכוללת, כך גם אנחנו מנסים לצרף תמונה לתמונה כדי להבין מה לעזאזל פאלפי רוצה מאיתנו. וזה כל כך בלתי אפשרי, וזה כל כך אניגמטי ומוזר, שזה מקסים. ומה שמקסים עוד יותר הוא שהדבר הנועז הזה הוא הסרט הראשון של הבמאי הצעיר. אני כבר מחכה לפרויקט הבא.