סתום בלחץ

עד לפני כמה שנים היתה המילה העלומה "דיאלקטי" הדבר החם. כל מי שהתיימר לשתות את האספרסו שלו בצורה נכונה נאלץ להשתמש במילה הזאת לפחות פעמיים בשיחה, בדרך כלל תוך כדי משיכת כתף נונשלנטית ופרצוף יודע. כשהעיז בור כלשהו לשאול מה משמעותו של אותו ביטוי, הוא נתקל בדרך כלל במבט מזלזל או במלמול שקט של משהו. החשד העמוק שקינן ברבים היה שהמשמעות האמיתית של המילה (אם יש לה בכלל דבר מיותר כזה) לא באמת ידועה לאף אחד מפלצני הקפה. כל מה שנשאר זה להשתמש בה בקונטקסטים רבים ועמומים ככל האפשר – למשל בתגובה לשאלה "מה נשמע?".

אבל, בסופו של דבר, תם עידן הדיאלקטיקה במחוזות הקפה, ועידן חדש ואמיץ החליף אותו – עידנו של ז'אק לאקאן. הפסיכואנליטיקאי הצרפתי המעורפל היה לשיחת היום, וכל צאצאיו הפילוסופיים המרובים תורגמו מיד לעברית ויצאו לאור יחד עם כמה ספרים שניסו ללא הצלחה להסביר משהו ממשנתו (כתביו שלו, אגב, לא תורגמו, כנראה מתוך קמצוץ של רחמים על קהל הקוראים). וכך, כחלק מאותו הטרנד, החלו לצאת לאור ספריו של סלבוי ז'יז'ק, פילוסוף ופסיכואנליטיקאי סלובני ואחד מפרשניו הפוליטיים החשובים של לאקאן. היתרון הגדול של ז'יז'ק, לעומת לאקאניאנים אחרים, כך לפחות נראה, הוא העובדה שלקח את משנתו של הפסיכואנליטיקאי ותרגם אותה לשפה שנראית במבט ראשון כמובנת לכל, תוך שהוא מרהיב עוז לספר בדיחות ולטפל בסרטים הוליוודיים.

שלושת ספריו שיצאו עד היום, כולם בהוצאת רסלינג ("על הסופר - אגו ורוחות רפאים אחרות", "ברוכים הבאים למדבר של הממשי", ובאחרונה "מטריקס, האחר הגדול והמציאות הווירטואלית"), אמורים היו להביא מאותו ניחוח לאקאניאני נחשק לכל אותם מבקרי תרבות צעירים המייחלים לחידוש אינטלקטואלי. הבעיה היחידה, ואולי זה באמת קצת קטנוני מצדי, היא שאי אפשר להבין את הספרים האלה, בכלל.

זה לא שז'יז'ק הוא פילוסוף רע, ממש לא. אבל הוא פרסם את עבודותיו התיאורטית החשובות די מזמן. באותם ספרים (כמו בספר "The sublime object of ideology"), ניסה ז'יז'ק באמת להסביר למה לאקאן עוזר לו לחשוב על התחום הפוליטי, ואיך. מאז הוא מפרסם בקביעות הגיגים די רנדומליים, תוך שימוש בשפה שהמציא, ובלי ניסיון אמיתי להסביר אותה. זה המוצר שאותו קיבלנו. עם זאת, ברור שלשותי הקפה זה לא מפריע. להפך. כמה שהז'רגון החדש עשיר יותר, מורכב יותר ומעורפל יותר, ככה זה יותר נחמד. והלקסיקון שמציב ז'יז'ק הוא באמת מצוין: יש אבחנות בין הממד הדמיוני הסימבולי, והממשי, יש אחר הגדול, סובייקט משוסע, objet petit a, ועוד המוני ביטויים, שחלק גדול מהם מחייבים שימוש באות גדולה יותר מהאחרות או במקף – איזה כיף.

אבל, כמו עם הדיאלקטיקה הזכורה לטוב, לרוב המכריע של קוראיו אין באמת מושג קלוש למה הוא מתכוון, פשוט כי אי אפשר להבין מזה כלום. את אחת הדוגמאות המייצגות הטובות ביותר לכך ניתן למצוא בספר הראשון (והנחמד ביותר) של ז'יז'ק שתורגם לעברית, בו הוא מסביר כיצד קוקה קולה, ובייחוד דיאט קולה, משולה ל-objet petit a של לאקאן. באותו קטע מספק ז'יז'ק ניתוח משעשע על כך שהדיאט קולה לא טעימה, לא מרווה, ובכלל מהווה שתייה של "כלום" שככל ששותים ממנו יותר, כך רוצים אותו יותר. תכונה זאת של הדיאט קולה מזכירה לז'יז'ק את המושג הלאקאניאני, ואמנם אחרי אקספוזיציה ארוכה ומשעשעת הוא מסביר בקצרה כי הדמיון נובע מכך ש"ב-objet petit a, המתקיים בחוץ (exists) – או, למעשה, מתקיים-בתוך (insists) – במעין מרחב מעוקם שבו, ככל שאתה מתקרב אליה, כך היא חומקת מאחיזתך (או ככל שאתה מחזיק בה, כך גובר החסר)".

מה שנשאר מההסבר ומהקטע כולו (חוץ מההנאה מאופן כתיבתו של ז'יז'ק), הוא חוסר הבנה מוחלט בקשר לשאלה מהו לעזאזל אותו objet petit a, ולמה בדיוק הוא טוב. הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא להשתמש במושג בכל מיני הזדמנויות שבהם מדברים על משקאות קלים או על הסופר-אגו. ואז, אם בור מטופש יעז לשאול אתכם משהו על ה-objet petit a, אפשר תמיד לענות לו משהו חרישי אך יהיר שנשמע כמו "נו-אתה-יודע-זה-קצת-כמו-קולה".