ליאורה, תעבירי את הבקלאוות

שלומי שבת, הוא ולא אחר, הוא הנשא הראוי ביותר לתואר "מלך הכפרה האולטימטיבי". איזה מאמי, הנשמה המתוקה שלי (ושל ליאור נרקיס). איזו מחרוזת מתוקים הוא קשר כעדי על צווארנו (ביחד עם יואב יצחק), איזו חתיכת שמים מקסימה תלו מעלינו הוא ושלומי שבן (ואיזו שנינות יש בזיווג הזה).

"חברים", אלבום הדואטים של שלומי שבת, הוא אוסף חסר זהות מגובשת, אבל בעל ישות מקסימה, המחולל באלגנטיות בין המזרחי לייט להבי מאעוול. בין האתני פופ לתחנה המרכזית הישנה. חושף את שלומי בבגדיו הישנים, הסחבקיים המוכרים, לצד פן חדש באישיותו המוזיקלית – פילנטרופ גומל חסדים המגלה לעולם שמות חדשים כסימה עמר, רובי לוי, יוסי אזולאי (ב"אמא" הקיטשי אך המרגש את בעלי מצב הרוח הנכון) וזרח יוסף.

נטול אבן הריחיים של חברות התקליטים הגדולות על צווארו, מרשה לעצמו שלומי שבת לפרגן לעצמו עד הסוף בלייבל "עדן". הוא אותנטי עד הסוף גם כשהוא תולה בקצה הימני של העטיפה איזה בס"ד הכרחי, ולא שוכח להוסיף מספר טלפון למעוניינים בו להופעות. ובל נשכח את ליאורה, אשת הקשר לפניות.

מספר הטלפון הזה הוא גם הקוץ באליה של שבת, שהצליח לגלוש בדרכי נועם אל ליבו של כל מי שהאמין בצורך בהקמת מפלגת מרכז. ישראלי לא מתחנף, עם מגרעות בעיבוד בחלק מהרצועות, אבל עם דבש נוטף ממיתרי הקול, מבט מיוסר – שלא מסתיר דיכאון גדול – והעמדה בג'ינס וטי שירט סטייל שלמה ארצי, לאנשים שלא חשים צורך כפייתי ללעוג להשתקפות האימג' התרבותי שלהם במראה. שי נהדר לחג החירות. מומלץ להגיש בעיקר עם פיסטוק חלבי ועם סטיקר "העם עם שלומי שבת".