התשובה לשאלה מה יותר מעולה, היפ-הופ מסחרי או אנדרגראונד, דומה לשאלה מה יותר טוב - חריף ירוק או חריף אדום. בעוד שברור לכל כי החריף האדום הוא ההארדקור הנושך, זה שחותר תחת טעמו של המזון אליו הוא מצורף ומוציא ממנו את המיטב, החריף הירוק מצטיין בכוסברה שמתווכת בין סוגי טעמים שונים ומאפשרת מיזוג נעים של ניגודים. הרשימה הזו מכילה שלושה אלבומי חריף ירוק. בשביל הרביעי תצרכו את העזרה של השף העירום.
Ludacris Chicken N Beer
לודאקריס התחיל בתור שדרן רדיו באטלנטה, ועבד קשה כדי לצאת מהאנונימיות במקום שפעם היה כזה שמחפשים איך לצאת ממנו ואחר כך הפך למקום שמחפשים דרך להגיע אליו. אטלנטה הפכה למכה של הדירטי סאות ובדיוק בזמן שלודאקריס עבד קשה והוציא אלבום ראשון. לודאקריס היה די אאוטסיידר ולא חלק מהחברה של organized noise. מאז הוא צבר לאט לאט קשרים וחבר'ה ושיפר את מאזן המכירות. "עוף ובירה" הוא אלבומו הרביעי. "עוף ובירה" אמנם פחות מגוון ומעניין מהקודם "'word of mouf", אבל הוא לכיד וזורם. אלבום בינוני פלוס, לא משעמם לגמרי, די בסדר, בלי ניצוץ משום סוג.
אלבום של אאוטקאסט, רוטס, בלקלישס או קומון, אפשר לשמוע גם בלי הקשר מוזיקלי. ההנאה, אם להשתמש במושג נאיבי, מובטחת. בשביל לשמוע את לודאקריס וליהנות צריך להכיר את ההיפ-הופ טוב. לודאקריס דורש הכרות ז'נרית, הוא נמצא בצנטרום של התעשייה, כל עוד גחלת ההיפ-הופ מלחשת - לודאקריס ימשיך לעשות מוזיקה. כמו שהוא אומר על השם של האלבום: "רוב הזמן אני אוכל עוף ושותה בירה, אז די ברור שזה יהיה השם
The Spooks Faster than you know
לספוקס יש מגה להיט בעברם, things Ive seen", שהיה כל כך ענק שהוא מקנה להם ארבע וחצי דקות של קיום נצחי. מעבר לזה הספוקס לא ממש הצליחו לייצר עניין כלשהו. הם מגיעים מפילדלפיה, העיר של הרוטס, והיחס שלהם לרוטס הוא לא יחס של השפעה אלא יותר של הערצה. הספוקס היו רוצים להיות הפוג'יז והיו מתים להיות הרוטס אבל יותר מהכל הם נשמעים כמו הספוקס - מאולפים ןמבוייתים, לא מספיק שרוטים, לא מספיק גרוביים.
יש באלבום הזה קצת סקראצ'ינג, למשל ב-"Part o the game", שנשמע יותר מהכל כמו גירסה דלוחה של מסורתיות. יש פה ושם אופטימיות נעימה כמו ב-change הנעים. אם לודאקריס יכול לעשות כמעט הכל דרך הדי-סבבה-די-מצחיק-אבל-לא-ממש-מזיק, הספוקס לא מצליחים לעבור את סף ההקשבה. ואם לודאקריס משחק אותה בתפריט עוף ובירה, הספוקס מציגים את החסה כמנה עיקרית. אבל חסה כזאת יבשה, עם נגיעות של עובש. לא משהו שמיברג היה משתמש בו.
Wyclef Jean The Preachers Son
רק למען הסר ספק, אציין שחלק מהקריירה של ויקליף היתה חברותו בפוג'יז, יחד עם בן דודו פראז ועם לוריין היל. לויקליף יש גם קריירת סולו ענפה למדי, אי אפשר שלא להכיר את "gone until November". חוץ מזה יצא לו לעבוד עם לא מעט אנשים, החל במייקל ג'קסון, דסטיניז צ'יילד ובלק אייד פיז וכלה בכנרית הישראלית מירי בן ארי. שורה תחתונה: יקליף ז'אן הוא מעמודי התווך של הסצינה מזה עשור. הוא גם מפיק וגם נגן וגם זמר ויש לו רזומה שמאפשר לו להיות לפחות פרופסור של כבוד גם באוניברסיטה של וושינגטון וגם בהאיטי. ז'אן נמצא במקום שהוא לא צריך להוכיח הרבה. והוא נראה אחלה בנאדם.
ז'אן פותח בהקדשה למעריצים - קינה על חברים שנרצחו, צער על התפרקות הפוג'יז (מה שקרה כבר לפני בערך שמונה שנים אבל מעולם לא הוכרז רשמית). ז'אן מדבר על אלימות בעולם השחור, על זה שקהילת ההיפ-הופ לא אחראית למצב. ז'אן, שמעבר לביוגרפיה המוזיקלית שלו הוא גם גולה מהאיטי, מדבר על עולם אחר, שבו פליטים לא היו צריכים אשרות בשביל לנוע בעולם. פתיחה רגשית, נאיבית, כנה.
"ב
Erykah Badu World Wide Underground
באדו יצאה לעולם בסוף שנות התשעים, והתמקמה מייד בליגת העל של לוריין היל ומארי ג'יי בלייג'. ככה זה כשמשווים אותך לבילי הולידיי ונינה סימון. "WWU" הוא הרביעי באלבומיה של באדו, היפה בזמרות. כדי להקדים את המאוחר, אומר ש-"WWU הוא אלבום טוב ומאד מאד מוזיקלי, שמציג את באדו כזמרת צעירה-בוגרת במובן הטוב של הבגרות. צעירה שיודעת מה היא רוצה.
"WWU הוא לא אלבום ארוך במיוחד (54 דקות), אבל ההאזנה אליו מתארכת ומתמשכת מעבר לסך חלקיו. באדו טוענת אותו בתימה מוזיקלית שמופיעה בדיסק שלוש פעמים, בפתיחה, באמצע ולקראת הסוף. בכל פעם שהתימה מופיעה היא כאילו פותחת את האלבום מחדש לשמיעה נוספת, מייצרת מין שמיעה טלסקופית של האלבום.
"WWU מתאפיין בעיקר באהבה ובמין, הכי רחוק מבאנג-באנג ומנצחונאות של פוסי. באדו לא מדברת מהכוס, רחמנא ליצלנא, אלא נותנת שיעור בחושניות חסרת בושה. ההפקה מאוד עדינה ונשמעת חמימה גם ברגעים שעובדים חזק עם אלקטרוניקה. הסאונד מעיף לגמרי - כלי הקשה, נשיפה או פסנתר מתוגברים היטב, מנוגנים