אחרי שתי צפיות ב"דוגוויל" והרבה הרהורים אני בהחלט בטוחה שמדובר באחד הסרטים המשמעותיים של השנים האחרונות, וללא ספק החשוב מכל סרטיו ופעליו של לארס פון טרייר. רבים פירשו אותו כאלגוריה נוצרית, אך יש כמה פרשנויות אפשריות מעניינות ומדויקות יותר.
כשאנחנו נתקלים לראשונה בדוגוויל אנחנו רואים אותה מלמעלה, כמעין מפה גולמית. גם כשאנחנו יורדים לרחוב, והסרט למעשה מתחיל, הבתים אינם מופיעים ואנו נותרים עם אותם שרטוטים על הרצפה שאיתם התחלנו. כל הסרט מתנהל על משטח שחור ובמתי, עם מעט מאוד תפאורה, ובעיקר ללא בתים, קירות וחלונות. השחקנים מתנהלים במניירות פנטומימאיות ומקישים על דלתות שאינן קיימות, נועלים אותן, מקשיבים דרכן. במידה רבה ההתנהלות מזכירה תיאטרון מצולם, אך יותר מכך נראה לי שמדובר באמירה נוספת על עשיית סרטים. השרטוטים על הרצפה הם למעשה הפלור-פלאן בו משתמשים אנשי הצוות לפני תחילת הצילומים לתכנון התאורה, התפאורה והשוטים. זהו סרט שמרקד על שתי החתונות - מצד אחד ההרגשה היא הכי מזויפת ולא טבעית שרק אפשר, ומצד שני ההפשטה ממניירות ומעיצוב היא במידה מסוימת שיא הריאליזם. אני עצמי לא אוהבת שטיקים כאלה בדרך כלל, כפי שאני גם לא אוהבת את הג'אמפ-קאטים ובעיות ההמשכיות שטרייר שותל בכוונה בסרטיו, אך גדולתו של טרייר היא בכך שהניג'וסים הללו הופכים לטבעיים ונכונים כל כך, עד שקשה לדמיין את הסרט אחרת. כמה מהרגעים הגדולים נוצרים כשיש התרחשות דרמטית בין כתליו הבלתי נראים של בית אחד, ואנחנו רואים את שאר הדמויות מתנהלות בשלווה, עוסקות בענייניהן, בבתיהן השקופים, זו מאחורי זו, עד סוף הרחוב.
גדולתו של "דוגוויל" היא גם הסיבה לשמה הוא מעורר אנטגוניזם רב, גם אצלי. מהרגע בו מתגלגלת גרייס (ניקול קידמן) לראשונה לדוגוויל, מתחננת למושיע, אנחנו יודעים מה יעלה בגורלה, מה שהופך את חביבותם הראשונית של אנשי העיירה למזוויעה. מעולם לא ראיתי סרט עלילתי שהעביר את כיעורו של הטבע האנושי באופן כה פשוט ומשכנע. יכולתו הקולנועית האדירה של טרייר משמשת בידו להעברת תפיסת עולמו רוויית השנאה, שבנדיבותו מכוונת הפעם לכל המינים והגזעים. האמריקאים ניסו לנכס לעצמם את תוקפנותו של הסרט ולסווגו כאנטי-אמריקאי, בעידודו הפעיל של טרייר שהכריז מייד שמדובר בפרק הראשון בטרילוגיית USA אותה הוא מתכנן, אבל אני חושבת שהסרט מדבר על כלל האדם. העלילה אמנם מתרחשת במובהק בארה"ב, אך העיירה אינה חפה ממאפיינים אירופאים בולטים, וללא ספק טרייר עצמו נהנה להכעיס את מי שרק אפשר. מה שכן, הכתוביות וסצינת הסיום אכן מציעות את האופציה שבמקום למחוק את המין האנושי כולו, אפשר אולי להסתפק בחורבן ארה"ב, למען יראו וייראו.
עלילותיה של גרייס, התפתחותה והחלטתה בסוף הסרט באים ללמד אותנו על המין הנשי כולו. טרייר, שונא הנשים המוחצן ביותר בעולם הקולנוע, שופך ב"דוגוויל" אור חדש גם על בס וסלמה, גיבורות "לשבור את הגלים" ו"רוקדת בחשיכה". כעת נחשף שהמסירות והנחמדות ההרסנית של גיבורותיו אינן אלא צביעות ויוהרה מניפולטיביות. הנשים של טרייר תמיד צועדות לאובדנן ביודעין, בהתנשאות ובגאוותנות. היומרה הדתית, המשפחתית והאידיאולוגית שלהן תמיד מנותקת מהמציאות עד גיחוך ונובעת מההנחה הבסיסית שהן יודעות טוב יותר מכולם. טרייר מכריח אותן לשלם על כך בשם המין הנשי כולו.
ב"דוגוויל" כולם מעמידים פנים. אנשי העיירה חיים את חייהם בשקר של הרמוניה וקהילה, ומתעלמים באלימות מכל פעולה שתסכן את השקר הזה. גרייס עצמה מיתממת פעם אחר פעם, עושה עצמה טיפשה למרות עליונותה השכלית ואף זורעת פרובוקציות והתגרויות באנשים סביבה. לא מדובר בפרובוקציה המוצהרת בביתו של ג'ק העיוור (בן גזארה המעולה), שאינה פרובוקציה כלל, אלא, למשל, בהחזקת הידיים הפומבית עם תום, אל מול פרצופיהם המתכרכמים של שאר הדמויות (על מנת להבחין בפרטים אלו ואחרים מומלץ מאוד לראות את הסרט בגירסתו הארוכה). אפילו המספר (ג'ון הארט, המספר ב"סיפורי עמים" המעולה של ג'ים הנסון), המלווה את הסרט בנימה אגדתית, משקר לנו מדי פעם.
הסרט כמובן משופע בשמונים מיליון ציטוטים ומחוות מהקולנוע, התיאטרון והספרות (שימו לב איך באיפוק רב לא השתמשתי במילה "ברכט" ולו פעם אחת לאורך הכתבה), שרבים וטובים בוודאי יתנדבו למנות אותם בפניכם. אני אסתפק רק במחווה מרכזית אחת, שזכתה להתעלמות גורפת בארץ ובעולם, להערכתי בשל מקורה באותו ז'אנר נחות וחבוט הנקרא קולנוע אמריקאי עכשווי - למרות כל הצהרותיו מרחיקות הלכת של המספר אי אפשר להתעלם מכך ששמו של הרחוב הראשי בדוגוויל הוא אלם, לא על שם עצי הבוקיצות שאין בו, אלא על שם הרחוב אותו נוהג לרדוף פרדי קרוגר בסדרת "סיוט ברחוב הבוקיצה".
טרייר הוא ללא ספק מהאנשים שלו היו הולכים מולי ברחוב הייתי חוצה לצד השני, אך במרחק בטוח, מעבר לים, בהחלט אפשר וחשוב לצפות ביצירה האינטנסיבית והנהדרת שלו, אולי אפילו בגדר דע את האויב.
ושני עניינים נוספים, ספוילריים באופיים, שמוטב לקרוא רק אחרי הצפייה בסרט:
הגנגסטר שירה על גרייס מעולם לא התכוון לפגוע בה, הוא התכוון לוודא שהיא לא תחזור הביתה מוקדם מדי. היא נשלחה להכיר את בני האדם כדי שתוכל לשנוא אותם. ראייה לכך היא שמרגע קבלת השיחה התמהמהו הגנגסטרים חמישה ימים שלמים בהם הניחו למצב לבעבע ובעיקר לגרייס לחשוב. אביה ידע שהעניינים אינם יכולים להתגלגל בשום דרך אחרת, ולכן ידע גם שאם בתו תשרוד את השיעור, היא תפנים את לקחיו. הוא עצמו בוודאי עבר התלמדות דומה בצעירותו.
האם בסיכומו של עניין באמת רואה טרייר את עצמו כתום, הפילוסוף והגאון בעיני עצמו, כפי שנרמז עם הכרזתו של תום על כתיבת ספר על בחורה צעירה הנקלעת לעיירה? בשום פנים ואופן לא. מדובר בעוד הונאה, עוד פיתיון. למעשה רואה עצמו טרייר כבן דמותו של המאפיונר הבוס ואותנו הצופים כגרייס אותה הוא שולח ללמוד איך לשנוא.
* "דוגוויל" מוקרן בישראל בשתי גרסאות - ארוכה ופחות ארוכה. הגירסה הארוכה מוקרנת רק בקולנוע לב דיזנגוף בתל אביב. בשאר בתי הקולנוע מוקרנת הגירסה הקצרה יותר.