עידן השרמוטות

המלכה האם קצת עייפה. גם אם התקליט האחרון שלה, "חיים אמריקאיים", היה הרבה יותר טוב ממה שרבים מוכנים להודות. למעשה, הדבר הכי מפתיע בכל פעם שמדונה פותחת את הפה, הוא לגלות שהיא עדיין אמנית מרתקת וטרייה כמו כרובית לבנבנה שנקטפה זה עתה. רק בפינות מתחילים לראות את התפרים. כך במופע הנשיקות המאומץ מדי בטקס פרסי חלוקת האם.טי.וי, כך גם בווידאו החדש עם בריטני.

מדונה הגיעה לשלב שבו היא נלחמת בשביל לשרוד. והמלחמה הזו תהיה מרתקת. השבוע היא מוציאה את "Remix & Revisited", מוצר ביניים לרענון המדף עם ארבעה רמיקסים לשירים מ"חיים אמריקאיים". הבונוסים הם קטע הנשיקות המדובר מאם.טי.וי ופסקול הפרסומת האמריקאית לג'ינס של הגאפ.

למרות שזה סתם אי.פי. ולמרות שלא יפה לקפוץ למסקנות כבר בהתחלה, נכון לדצמבר 2003, מדונה עדיין שומרת מרחק בטוח מכל נערות הפופ שיופיעו בהמשך. אכזרי, אבל לא כואב.

עידן השרמוטות נפתח באמריקה בשנת 1999. זו השנה בה נוסדו במתכונתן המוכרת בריטני, כריסטינה וגם, נעבעך, פינק. כמו שקורה תמיד, חמש שנים אחרי, פינק שאף אחד לא ייחס לה בתחילת הדרך חשיבות, היא צלע שווה בטריומוויראט. מתקוטטת עם השתיים האחרות במגזינים ורבה איתן על כיבודים.

זה לא מקרה שפינק, שהיא מה שהיו קוראים פעם שובבה, פיגרה בהתחלה מאחור. בניגוד למתחרות, להיטיה הראשונים היו מהסוג שבו אתה מזמזם את המנגינה אבל אין לך מושג מי שר אותה. רק בתקליט השני, בעיקר סביב "Let's get the party started", התברר שיש לפינק אופי. שבין הילדה הטובה שהיא בעצם רעה, לבין הילדה הרעה שהיא בעצם מה-זה רעה, יש מקום גם לזאת שלא דופקת חשבון, ודוחפת את הבטן השמנמנה שלה לכל דלת.

פינק היא המורדת, הרוקרית, זאת שאין לה כוח למיינסטרים עלק. את התקליט השני שלה היא כתבה במשותף עם לינדה פרי הלסבית המתולתלת מהלהקה הנעלמת 4 נון בלונדז. את הדיסק החדש כתב בעיקר טים ארמסטרונג מהרכב הסמי-פאנק האמריקאי רנסיד. בין כל תקליטי הבנות שיוצאים עכשיו, הדבר היחיד שמזכיר באנרגיות להקת רוק הוא התקליט של פינק. מזכיר.

מה שלא אומר שהוא תקליט טוב במיוחד או מקורי. למרות דואט מדליק עם גברת peaches, מלכת חיי הלילה של ברלין, השירים בדיסק נשמעים יותר טוב על הנייר. כלומר יש אנרגיה, יש שמייח, אבל הכל בגבולות ה"היטמן 17". אז אחרי שיר הנושא אצל המלאכיות של צ'ארלי, ומיליוני דיסקים ברחבי העולם, פינק היא עכשיו מלכה. אבל "Try this" הוא דיסק בלתי מאתגר, שאת הרגעים המצטיינים שבו במילא כבר ידחפו לכם עם כאפה לפרצוף.

הימור שלי: אם תערכו סקר בין חבריכם שטרם שמעו את הדיסק החדש של בריטני ספירס, תגלו כי 80 אחוז מהם משוכנעים שבריטני היא חתיכת זבל שפשוט מסרבת לעלות על המכונית הירוקה. תמיד אמרתי שדעות קדומות זה לא בריא.

ובכן, ההפתעה היא ש"In the zone" הוא דיסק ממש טוב. הבעיה היא שלא בטוח שמישהו אי פעם יידע את זה. ההאזנות הראשונות מזכירות לי קצת את המפגש עם אלבום הבכורה של ג'אסטין טימברלייק. שני התקליטים מאוד דומים. שניהם מסתובבים בטריטוריה המוזיקלית של הפוסט להקות בנים האמריקאיות. הם מהווים גירסה מרוככת להיפ הופ, נקייה לחלוטין מהשפעות רוק, לא סכרינית ונטולת פזמונים קליטים מדי, עם כיוון דאנס פאנקי, ובגיבוי מפיקי על נערצים.

כזכור גם "Justified" של ג'אסטין נשמע במקור כמו פלייבק שהוכן עבור זמר ענק, רק שהזמר לא בא ובמקומו שלחו איזה ילד עקום. ג'אסטין הוא לא פראייר, השבוע הכריז עליו האן.אם.אי באופן רישמי כטיפוס הכי קול בעולם 2003. בעזרת וידאוקליפים נבונים ונוכחות תקשורתית ממזרית הוא צמח ומילא את הנעלים הגדולות שהוכנו עבורו.

בריטני נמצאת באותו מצב, אם כי הדיסק שלה פחות מקורי מזה של ג'אסטין. אצלה מרגישים מעט יותר את הזיעה וחלק מהשירים מרפררים באגרסיביות ליצירות קיימות. שטויות. הבעיה היא רק בצעדי הריקוד. אם בריטני תמשיך לייצר קליפים מטופשים שבהם היא מתנועעת כמו המחליפה של שירי מיימון בצוות הווי אילת, לאף אחד חוץ מנערות ממש פותות לא תהיה סבלנות אליה. אך אם היא תצליח איכשהו לאוורר את הבעות הפנים, ולחיות על נתיב המגניביישן, הרי שכמו ג'אסטין לפניה, היא תהפוך את "In the zone" למה שהיא רצתה שהוא יהיה. תקליט ההתבגרות הקסום שלה.

ועכשיו עולים עשור. אין ויכוח על כך ש"Slow", שיר הנושא ובעיקר הקליפ, מתוך תקליטה החדש "Body Language", הם ה-להיט של התקופה, ויכולים לגרום גם לאבא של ההומואים להחליף לכמה דקות קבוצה. קיילי מינו של "Slow" היא בובת המין הכי מתוקה, אייקון נערץ, ובעיקר אשה עם טעם, כישרון ויד חזקה על דופק העולם.

הצרה עם קיילי זה שהיא כבר למדה לארגן להיטים, אבל עדיין לא מצליחה להביא אותה בדיסקים שלמים. כשעושים לה סיכום ביניים, מגלים בצער שהתמונות ושמלות המיני הקטנטנות הרבה יותר מדויקות מהטעם שלה בשירים. בואו ננסה לדבר במספרים.

רק לאחרונה הופיע אוסף הלהיטים "Kylie, Greatest Hits, 87-97". כשמאזינים לאלבום הזה מגלים בצער שבתכלס היו לה בעשור הראשון שלושה להיטים: הקאוור לשיר הלוקומשן, "I could be so lucky" ו"Confide in me", כשעל גודלו ניתן להתווכח. מאז היא שדרגה את עצמה באופן רציני, כשהשיא היה כמובן השיר "Can't get you out of my head ". אבל כמו ב"Fever", התקליט שהכיל את השיר ההוא, כך גם בתקליט החדש, קיילי לא סוחבת שעה שלמה.

קשה אפילו להגיד למה. אולי הנטייה שלה לחזור תמיד לפופ אנגלי צ'יזי, שאינו מתערבב טוב עם דברים אחרים. אולי חוסר היכולת להשתחרר מסוג מסוים של מתקתקות שמזכיר את פסטיבל שירי ילדים. ברור שזו אינה התשובה. וברור שזה פרדוקס כי בשלוש השנים האחרונות היא באמת הציגה סט להיטים שהם קלאסיקה. אין ברירה אלא לקבוע כי בינתיים, ועד שלא יוכח אחרת, קיילי היא פשוט אצנית של ספרינטים. לא שזה מעט, אם כי מסוכן בהתחשב בכך שהיא כבר לא בת שש-עשרה.

מאז הספייס גירלז מנסים האנגלים שוב ושוב לשחק אותה בהרכבי בנות. השבוע יצא דיסק חדש של אטומיק קיטן. על ההרכב הזה אין הרבה מה להגיד חוץ מזה שהן כולן עבדו פעם בסופרמרקט ולכן שרות ברגש שירי באבה לובה. גם לשוגהבייבז יש דיסק חדש, "Three", שהוא, כמה מפתיע, השלישי שלהן. הבנות האלה אמורות היו להיות התשובה הקולית למשהו, אבל בסוף היום הן מצליחות בכל דיסק להביא בקושי שני שירי סוף, השאר אר נ' בי פרסומות א-לה סאנו מקסימה.

וכדי לסיים את הדיון הזה בטון אופטימי, נחזור ל-Girls Aloud, להקת בנות שהוקמה לצורך אחת מתוכניות "כוכב נולד". הלהיט שלהן, שהוא גם שיר הנושא של דיסק הבכורה, נקרא “Sound of the Underground". באופן מפתיע, ובניגוד לכל ציפיה, זהו דיסק הבנות האנגלי הטוב של השנה. הן נשמעות כמו אחת הלהקות של פיל ספקטור מהסיקסטיז, שזה אומר פופ-רוק צווחני מתיילד עם עדכון לשנה זו. כך שאם אתם חייבים נשים בקבוצה, תתעלמו מהעטיפה הוולגרית ותנו להן צ'אנס.

תרשו לי להיות קצת פומפוזי, "Not Going Anywhere", התקליט החדש של קרן אן, הוא ללא ספק אחד מחמשת התקליטים היפים שיצאו בעולם ב-2003. שיר הנושא הוא יהלום, מסוג השירים הפשוטים שגורמים לנשימתך להיעצר. אני משוכנע שכל מי שיכניס את הדיסק הזה הביתה, ימצא בו חבר קרוב. הייתי אפילו מתרברב ואומר שאני אחזיר את הכסף למי שיקנה עותק ולא יאהב את הסחורה, רק שהפיצויים מ"מעריב" טרם התקבלו אצלנו בבנק, אז אני אצטרך להתאפק.

קרן אן כותבת על גיטרה ואז מוסיפה ברכות כלים אקוסטיים ואלקטרוניים. התוצאה היא הכלאה אפשרית בין ג'וני מיטשל, שרה קרנקל מסנט אטיין, דידו וכל זמרות הפופ הצרפתיות של שנות השישים, כולל ג'יין בירקין, פרנס גל ופרנסואז הארדי. וכן, גם קצת ניק דרייק.

שני תקליטיה הראשונים הצליחו בצרפת, אבל נותרו סוד כמוס של הפרנקופילים. נדמה לי שהתקליט הזה יעביר אותה לאנגליה, ואם תרשו לי להמר, תוך שנה יתלקקו עליה כל המגזינים הנחשבים בלונדון ובניו יורק. אני כמעט משוכנע בזה.

לפני שאנחנו ממשיכים, הנה כל הפרטים הטכניים שאתם צריכים לדעת על קרן אן, שהיא, וזה הרי הכי חשוב לנו, ישראלית לגמרי. משלנו. היא העבירה את ילדותה בשרון, בתו הצעירה של דני זיידל הצדיק מ"שיר השכונה", ושל גרדה אשתו, שהיא במקור הולנדית עם שורשים אינדונזיים. אח שלה הוא בן זיידל, מקים הקאמל קומדי קלאב. יש לה גם אחות, גלית. אחר כך עברה כל המשפחה לכמה שנים לאירופה, כך שמאז התיכון קרן אן גרה בצרפת, שם גם החלה את הקריירה שלה כמוזיקאית.

פרסומה הגדול בא לפני שלוש שנים, כשהיא ובן זוגה באותה תקופה, בנג'מין בולי (Benjamin Biolay), כתבו להיט ענק בשם "Jardin d'Hiver ", שהפך לשיר הקאמבק של הנרי סלבדור, שנסונר צרפתי שחום בן יותר משמונים. השיר הזה, אגב, סוף-סוף מתנגן עכשיו אצלנו ברדיו, בגירסה עברית נעימה שאת מילותיה רקחה נעמי שמר לטובת כלתה תמר גלעדי.

כבר בנקודה זו ניתן לגלות שקרן אן עדיין מרגישה ישראלית (יש!). העברית שלה תקינה, והיא מתגעגעת נורא וחושבת שאולי תבוא לחופשת מולדת בכריסמס, כשהעולם הנוצרי ינוח. תקליטי הבכורה של קרן אן ("הביוגרפיה של לוקה פיליפסן") ובנג'מין בוליי ("רוז קנדי") זכו לבקורות מצוינות והם סומנו מיד כאצולת הדור הבא של הזמר הצרפתי. כולל פרסים והכל. מאז הם נפרדו. הוא התחתן עם קארה מסטרויאני, הבת של מרצ'לו וקתרין דנב, והוציא תקליט שני, כפול ומצטיין, שערבב צרפתיות עם קנטרי אלטרנטיבי בשם "Negatif" (את הדיסק ניתן להשיג כמעט תמיד באוזן השלישית).

היא הוציאה תקליט שני, יפה ומופנם מקודמו, "La Disparition", ואז נכנסה לבולמוס עבודה שהניב כעת את התקליט החדש. וגם פרויקט צד, תקליט אלקטרוני חמוד בשם "Lady and Bird", שבו היא משתפת פעולה עם מוזיקאי איסלנדי מוכשר בשם בארדי ג'והנסן. שני התקליטים האלה מיובאים כעת לארץ באופן מסודר על ידי הליקון. דיסק חדש ונוסף שכדאי לשים לב אליו הוא "Something Wrong" של Bang Gang, להקתו האיסלנדית של אותו ג'והנסן, שגם בו שיר יפה שכתבה ושרה קרן אן. חוץ מזה היא כתבה את שיר הנושא לתקליט החדש של הנרי סלבדור ועובדת עכשיו עם הרכב אנגלי לא מוכר על תקליט נוסף. כמו שאתם מבינים, היא כל הזמן בתנועה.

על עטיפת התקליט החדש, שצילמה קארן קולינס הנחשבת, היא נראית קצת כמו אשה-ילדה. עם שמלת כלה פשוטה ותינוקית, שנראית קצת כמו כותונת לילה, ועם רגליים יחפות, היא מביטה אל האופק, כאילו אין לה מושג מה קורה שם. למרות שיש לה מושג מצוין, והיא יודעת בדיוק לאן היא הולכת. אני משוכנע שהיא גם תגיע.