צאו מהמאיה

בשעה רעה הגיעו "תוכניות המציאות" - הקלף המנצח של תרבות הרייטינג העולמית – לארץ ישראל, מקום שבימי הזוהר שלו שימש מקור למציאות שונה לחלוטין מזו הנשקפת אלינו מן המסך הקטן.

מונעים על ידי ההנחה המוטעית שלביקורת טלוויזיה ערך תרבותי גבוה מזה שיש למדיום המבוקר, פצחו כמה בעלי טורים חדי-עט - אך עיוורי-עת! - בסקירה סרקסטית של המתרחש בסצינה המציאותית, כשהם מוסיפים קיסם למדורה ומלבים את האש השורפת את שרידי האינטליגנציה האנושית, בתארם את התמודדותם הפורנוגרפית של כמה מועמדים אומללים על תואר "אהוב קהל", שבדומה למושאי הערצתו, איבד כל שמץ של כבוד עצמי. הבגידה האתית, הבאה מצד אלה שאמורים היו להעיר את הציבור מתרדמתו הדוגמטית, תופסת את מקום אחת מפעולות המחאה האינטלקטואליות המרכזיות להן ניתן היה לצפות כיום – לאו דווקא מצד עיתונאים, העלולים לסכן כך את מקור פרנסתם – מכל מי שחושב (שהוא חושב) ברצינות ומעז לפרסם את הגיגיו: ההכרזה על כך שהצפייה בטלוויזיה אינה מחויבת במציאות!

לעובדה שתפיסת עולם מעוותת מעצבת בימים אלה את התודעה הפרטית והכללית משמעויות היסטוריות כבדות. בכל התרבויות הגדולות שקמו על פני כדור הארץ, נחשב מה שנהוג לכנות במקומותינו בשם "מציאות" - מה שקיים, מה שנוכח כאן ועכשיו - עניין משני, מכשול פיסי, שניתן להתגבר עליו בדרך של עלייה מטאפיזית אל עולם טהור, אמיתי, אולטרה או סופר-מציאותי. בן האנוש בכבודו ובעצמו – ויהיה זה "דבר חושב" קרטזיאני, "תבונה" קנטיאנית טהורה, או "תת-מודע" פרוידיאני – לא תפס מעולם מקום מרכזי כזה שנותן לו המכשיר המשפיל את כבודו בלי שיחוש בכך. גם לסובייקט, שהפך עם הזמן לאובייקט המציאותי ביותר שבנמצא, לא הקנה המודרניזם, העידן שהציב אותו במקומו הנוכחי, חשיבות דומה לזו שנותנת לו תרבות הטלוויזיה הפוסט-הומנית הרודה בו. לא ע"י פילוסופיות עתיקות, לא ע"י דתות גדולות, לא נתפס האדם כחלק אינטגראלי מן המציאות, אלא כגורם החורג ממנה בזכות יכולתו להכיר בעובדת היותו "עשוי בצלם", כפי שקבעה תורת ישראל, bios theios ("יצור אלוהי"), הסכימו גם אפלטון ואריסטו, או במילים אחרות: ברייה שהתוכן העליון של קיומה הוא ההתעלות מעבר לפסאודו-מציאות שהטלוויזיה כולאת אותו בתוכה.

"מאיה (היחסיות הארצית) היא שקרית, רק ברהמן (היסוד הטרנסנדנטי) אמיתי", טוענים חכמי ההינדואיזם. ההנחה הבסיסית של כל מחשבה רדיקלית היא שמה שנתפס בד"כ כמהותי אינו כזה ושכדי להבין את החשוב באמת, יש לחרוג ממה שנראה לעין. על מנת להשתחרר מהטירוף המציאותי נהגו אנשי העבר לשאת את מבטם השמיימה, אל הנשגב, שניצוץ שלו מצוי גם בלב האדם פנימה. כיום, משהתהפכו התפיסות, המצב האקזיסטנציאלי המקובל הוא דווקא ההישענות הרופסת לאחור, על הכורסא הרכה, כשהמבט הזגוגי מישיר אל הנקודה המרכזית בבית, בה עומדת לה בכבוד, על במה קטנה, בגובה העיניים בדיוק, קופסת פלסטיק המשדרת תכנים שלעולם לא ימריצו את הצופים בה לחרוג ממצבם הלא מלבב.

אם אכן משקפות תוכניות ה-Reality TV את העולם בו אנו חיים, הן מתעדות מציאות מחפירה. הטלוויזיה היא מסך רפלקסיבי, המחזיר אל היושב מולו תמונה גרוטסקית של עצמו, מלווה במלל רדוד, המסביר לו עובדות מופרכות על החיים ומציג בפניו מודלים עלובים של מי, או נכון יותר מה עליו להיות. באופן עקרוני, לא אמור האדם לחפש את השתקפות בבואתו באובייקטים חיצוניים, אקט שעלולות להיות לו תוצאות מסוכנות, כפי שמזהיר המיתוס המפורסם של נרקיס. במקום זאת, עליו לשפר את עצמו מבפנים, לזכך את חספוסו הגשמי ולהפוך מעין מראה לישות נעלה ממנו, על מנת שזו תשתקף בעדו. על הסובייקט להוות "תיבת תהודה" למשב אוויר טהור (pneuma), שבעוברו דרכו ישמיע את הצליל העמוק והמשמעותי לו זקוקה האנושות יותר מכל, הקול שבא לביטוי בקריאתם המוסרית של נביאי ישראל, השונה כל כך מן העגה הצבועה של מגישי חדשות ומנחי תוכניות אירוח המתיימרים להוקיע עוולות חברתיות. הטלוויזיה - לצד מכשירים כמו האינטרנט, שגם את יוצריו הניעו כוונות חיוביות בטרם הפך כלי משחית – שהרגילה את צופיה לחפש רק אחר הידוע והמוכר, להשלים עם כל הקיים ולחיות עפ"י קריטריונים המוכתבים להם מלמטה, דרדרה את הפרט לצורת קיום בלתי אנושית ואת החברה כולה לתת-רמה רוחנית, בעוד שהשאיפה האוניברסלית מכל גורם תרבותי ראוי לשמו היתה תמיד וחייבת להישאר הזקפת קומתו של האדם והפיכת העולם טוב יותר.

מה ניתן לעשות אם כן כנגד השפעתה ההולכת וגדלה של הטלוויזיה, שבדומה לבת זמנה, מחלת הסרטן, שולחת גרורות ממאירות לעבר כל אלמנט בעל ערך שעוד נותר על מקומו בעולם? ובכן, כמו לגבי גורמים רבים אחרים המקיפים אותנו, העצה הטובה ביותר שאפשר לתת - לא לאלה המתפרנסים מ"ביקורת" מדיום שמסמא את עיניהם, אלא - למי שמנסה להבין בכנות את התנאים בהם הוא חי, היא לצאת ולבדוק מהי המציאות אותה מתיימרת הטלוויזיה לשקף ומהי המציאות... במציאות, פעולה בה יכולים לסייע כאמור כל ספריה הגדולים של האנושות.

כפי שהבינו רבים וטובים בתקופות רחוקות יותר או פחות ובניגוד מוחלט להנחה הרווחת כיום, במובנה האותנטי לא מורכבת המציאות ממה שנמצא, אלא ממה שיש עוד למצוא. ההיצמדות לאלמנטים המוצגים ע"י הטלוויזיה כבעלי ערך אינה מהווה אסמכתה לביטחון קיומי וודאי שלא לאיכות חיים, משום שאין זה מה שנהוג להבין כמציאותי – או במילים אחרות: כחזק, מוצק ויציב, מה או מי שנמצא ב"עניינים" - שמאפשר לעולם לעמוד על תלו. באופן פרדוכסלי, מה שתומך בקיים הוא דווקא החסר. בטבורה של החברה, כמו במרכז הגוף האנושי, עומד הלכה למעשה חלל ריק: רוח, המאפשרת לדברים להיות. בעומק המציאות נמצא - ז"א נעדר - מה שיצא זה מכבר מן המקום והזמן היחסיים, מה שכמעט תמיד מושתק, מן הסיבה הפשוטה שאינו: הגורם הערכי בקיום, שחשוב לגלותו כפי שהוא, חורג וחיצוני, אלא שכדי שהאדם ימצא בו עניין ויצא לצאת לחפשו חייב להיות לו מושג כלשהו על הסודות המסתתרים מאחרי מסך העשן הפרוש מולו. סודות כאלה, לא רק שהטלוויזיה ומבק