חוק יסוד כבוד האדם

לא במקרה בחרו אנשי "אסקייפ" באניטה פללי להיות הקאבר גירל החדשה שלהם. באותו לא במקרה בחרו גם אנשי בית הספר ללימוד שפות "ברליץ" לשים את אלון מזרחי בפרונט של המסע היחצני שלהם. אנשי עולם הפרסום מאמינים בחוש ההומור של הציבור, ביכולתו להכיל דאחקות על חשבון חולשות אנוש ובכישרון שלו להבין כי הסאב-טקסט מאחורי הצבתו של מזרחי בתור דובר בית ספר ללימודי אנגלית הוא כי גם לאהבליות יש רפואה, אפילו במקרים קיצוניים.

אבל השימוש באניטה פללי, שאינני יודע להגדיר בדיוק מה תפקידה בעולם וכיצד היא מנסחת את עיסוקה, כחוד החנית של קמפיין קלקול הקיבה הסלולרי – נדמה לי צעד אחד רחוק מדי, אפילו בשביל אימפריית ציניות נטולת עכבות כעולם הפרסום. האסוציאציה הראשונה שמוכרחה לעלות לכל צופה שנתקל בפרסומת ("אניטה, זו אני – תעני" – הופכת את עצמה פללי לרינגטון אנושי) היא אותה מודעה שנתפרסמה בשבוע שעבר באחד העיתונים, אשר מכריזה על בואו לארץ לסבב הופעות של קרקס הגמדים הרוסי. כן, מסתבר שיש עסק כלכלי-בידורי כזה שעיקר הווייתו היא עשיית שימוש בפגם אנושי מולד (ננסיות) כדי לעודד פגם אנושי אחר (חיבה ללעג לרש, בוז לחריג ולמוזר ומשיכה לסטייה), להוציא כסף מהארנק, על מנת לחבור למופע על טהרת ההנאה החולנית.

ובוודאי שאין לרמז, ולו בקטנה, שאניטה פללי היא פריק-שואו אנושי נודד וכי מי שכונתה בעבר "התחת של המדינה" אינה אלא בדיחה מתמדת על חשבון עצמה המתהלכת בעולם בחושבה שאנשים צוחקים איתה ולא עליה. ובוודאי שאין לטעון, אפילו במשתמע, כי הבחירה של אנשי "אסקייפ" להעמיד את אניטה פללי בקדמת הבמה נבעה מהקו האסטרטגי הברור של הקמפיין: דוחה הוא טוב, מעוות הוא יפה. אניטה אינה דוחה ואניטה אינה מעוותת. הפרסונה הציבורית שלה, שנבנתה במהלך השנים על תילי איזכורים אגביים/סהרוריים ביסודם, אוטו-גרוטסקיים, סלף-דאחקה ופרסונל-ביזאריים במדורי הרכילות ובכתבות צבע בשחור-לבן מלא רפש, היא פרסונה שקיומה מותנה בצבעוניותה הקרקסית, בנכונותה להתאים את עצמה לרף הגירוי המשתנה של הקהל ובהבנה המותנית מראש כי היא כאן כדי להזכיר לכולנו כמה נמוך מוכן אדם לרדת בשביל שניים וחצי אינצ' בעיתון.

פללי, אשר נראית בת בלי גיל, אדם נטול כל שיוך לאומי או תרבותי, זרה אפילו בארצם של הזרים, סטיית תקן תמידית מהנורמה – על פיה הנורמה מגדירה את עצמה, הפכה לפנים ולקול הארעיים של "אסקייפ" ולתזכורת פופ-אפ על המסך שלכם בכל הנוגע לרוע האנושי ולשיא שפלותו של הגזע. הרשעות והשפלות הם מבית מדרשם של הפרסומאים, כמובן, לא של אניטה. פללי היא גוזל שנשבה – סיפור בנאלי ביסודו של אשה שהדרך היחידה שלה להכרה היתה הגחכה עצמית שיטתית, פלוס חליצת דד, פלוס חשיפת עכוז, פלוס חשיפת חיי הסקס שלה, פלוס ניסיון לדגמן, לשיר, לקפוץ מתוך עוגה בחתונה, להתמודד על מקום בכנסת. באמת.

קיציס ופרידמן הקדימו ולעגו לה ב"חלומות בהקיציס", ועכשיו גם אנשי "אסקייפ". זו לא חוכמה גדולה להושיב את אניטה והכלבה המפוחלצת שהיא נושאת לכל מקום כתעודת ביזאר מתנפחת על הכורסה ולומר לה: "תהיי את עצמך, הקהל כבר יבין את הרמז". אניטה שמוכנה להופיע בפרסומת ל"אסקייפ" היא אניטה שמודעת לדימוי העצמי שלה בעיני הציבור, אניטה שטיפחה את הדימוי הזה בהכרה מלאה, אניטה שמוכנה לשלם את המשך המחיר, תמורת המחיר הנכון בשקלים.

על פניו מדובר בעיסקה הוגנת בין בגירים. יש דורש, יש מוכר ויש מותג סלולרי לקדם. כללי המשחק ידועים לכולם, ללא יוצא מהכלל. אבל כשמבקשים מאדם, כל אדם, למכור את מעט הכבוד העצמי שעדיין נותר לו – גם אם בעטיפה של צחוקים מטורפים לדור ה-SMS – צריך להביא בחשבון את המסר הגלוי בעניין: בחברה שלנו מוצמד תג מחיר לכל אדם, לכל התנהגות אנושית ולעולם, לעולם, לעולם, בהינתן הג'ובה המתאימה, יימצא מי שיהיה מוכן למחוק את עצמו בפרהסיה תמורת כסף לקנות חלב במכולת.

אכן, מדובר בחברה דוחה, חסרת רגישות ומתועבת בדרך בה היא עושה שימוש בחבריה כדי לשעשע את עצמה. אבל זו, כמובן, אינה התנהגות אנושית חדשה. הרומאים נהגו לזרוק אנשים אל הזירה מול האריות וברוסיה יש אמרגן שמסתובב בעולם ומוכר כרטיסים לקרקס של גמדים. אבל המקרה של אניטה, אולי בגלל הבוטות בה מוגשת הפרסומת לצופה, מצליח להטריד אפילו במרחב של מיזנתרופיה שכלתנית להגעיל כשלנו. השילוב של אדם היודע את מחירו ושל קהל המוכן לשלם את המחיר הזה מרוקן מתוכן את המושג "צלם אנוש". חברה הצוחקת בפני אלה שמסכימים להיות מושא לעג בתשלום היא חברה שאיבדה את נשמתה וסופה שתאבד גם את רוח אפה. חברה שמעמידה את אניטה פללי על תקן דאחקה לנוער שמעולם לא ידע אותה ממילא, לדור שאפילו לא הספיק להיוולד כשאניטה התבזתה על הנייר של "להיטון", חברה שאינה חסה על אדם שאינו חס עוד על עצמו, היא חברה שמארש ההתאבדות שלה יהיה רינגטון.