הם מ-פ-ח-דים

או שאתם אוהבים אותו, או שאתם שונאים אותו (או שאתם ביחסי אהבה-שנאה איתו). מה שבטוח - אתם לא יכולים להישאר אדישים כלפיו. הפתגם העממי המשומש הזה נאמר כבר אלפי פעמים באלפי הקשרים, אבל דומה שאין מתאים לעמוד תחתיו יותר מהמגה-במאי הדני לארס פון טרייר. על כל טון הערצה שמופנה כלפיו אפשר למצוא לפחות חצי טון של רגשות שנאה וזעם, עד כדי התנכלות, ברמות חסרות תקדים ממש. זו לא סתם שנאה, זה לא סתם בוז זלזלני, מדובר באיבה מנומקת מצד אנשים ומבקרים שבאופן פרדוקסלי גם מציגים את הביקורת שלהם בצמוד להערכה עזה.

מאיר שניצר מגדף את פון טרייר ב"תרבות מעריב" בנימה שיוצרת את הרושם שהבמאי הוא כנראה בנו של השטן, סדאם חוסיין הדני או עמלק הקולנועי. שניצר מגדיר את המבע הקולנועי שלו כ"פטפוט מעורר חימה", טוען שהוא "טבע בשנים האחרונות בתוך שלוליות עכורות של מטאפוריקה דתית" ומפרש את המסר של דוגוויל כך: "הדני שונא את אמריקה, מתעב אותה, מייחל לחיסולה הפיזי, ועל פחות מזה אינו מוכן להתפשר". קובי ניב מודיע שהוא מקווה שהסרטים של פון טרייר יפסיקו להיות כל כך פופולריים בארץ, יאיר רוה מ"העיר" בטוח שהדני רק מנסה להציק לנו, וגם הוא, כמו שניצר וקורנית סטולר באתר זה, רואים לנכון לעשות את הדבר המרושע ביותר שאפשר לעשות בביקורת: הם מגלים לנו פרטים מהסוף של הסרט, בתואנה שזה חשוב להסבר, כשבעצם נדמה שהם לא עושים דבר חוץ מלהרוס.

מה שמוזר הוא שהמקטרגים מדברים על פון טרייר לא כיוצר רע במובן האסתטי, אלה כעל רע במובן המוסרי, כאילו בעצם הצפייה בסרטים שלו טמונה סכנה. האם הוא באמת עד כדי כך נורא? אני מנסה להבין. כן, הוא מניפולטור, הוא מטורף, הוא שתלטן, וכן, יש בסרטים שלו אלמנטים נוצריים, נשים מעונות ומסרים אנטי- אמריקאים, כן וכן. אז? אז מה? כשמדובר בראשי ממשלות - טירוף, מניפולטיביות ושתלטנות יכולות אמנם להיות תכונות ראויות לגנאי, אבל כשמדובר בבמאי קולנוע, אין ברכות גדולות מהן. ובקשר לנצרות, נשים מעונות ושאר דודנים - אלה נושאים מעניינים ולגיטיימיים, ובעיקר- לא מעידים כלל על איכות הסרטים.

אך החשוב הוא שאין די בכל התכונות האלה כדי להגדיר את סרטיו של פון טרייר. גם "דוגוויל" אינו ניתן לרדוקציה כזו, וכל ההסברים המלומדים שהציעו לו המבקרים אין די בהם כדי לומר מה כל כך מיוחד בו, או לחילופין מה כל כך רע בו. כזוהי אמנות גדולה. לראות ב"דוגוויל" חזון אחרית ימים משיחי זה אידיוטי בדיוק כמו לראות בו ניסוי פורמליסטי בתפאורה מינימליסטית ותו לא.

אחרי צפייה אחת ב"דוגוויל" (בגירסתו הארוכה) ומחשבה לא מעטה, אני חייבת לומר שאני רחוקה מלפענח את הסרט עד תומו. אבל הרבה לפני שניסיתי להלביש אותו בחליפת אלגוריה לפלישה לעיראק, נהניתי מהתפאורה המדהימה, מדמותו הנוירוטית-כפייתית של טום (פול בטני), מדמותה האניגמטית הפתיינית והכנועה של גרייס (ניקול קידמן), מהסיטואציות הטעונות, מהזרימה האיטית אל מול תפניות העלילה הפתאומיות, מהאירוניה אל מול עוצמת הרגש. "דוגוויל" גרם לי לרצות לראות אותו שוב, לא כדי למסגר אותו בתיאוריה, אלא כדי ליהנות מסרט טוב.

אולי האיבה המתפרצת כלפי פון טרייר נובעת דווקא מכך שלא ניתן להגדיר אותו עד תום, מכך שקשה כל כך לקבוע מה בדיוק הוא רוצה. השארית הבלתי מתחלקת שנותרת בבסיס כל אחד מסרטיו יכולה להוות גורם לאימה ממש כשם שהיא מהווה מוקד להשתאות. אתה יכול לרצות להתקרב לזה, לגעת, אבל אתה יכול גם, לפעמים בו זמנית, לפחד שמישהו שם מנסה לשחק לך עם המוח, לכשף אותך. ואחד משיקויי הנגד הוא כנראה לומר: או.קיי, הבנתי שאתה יוצר גדול, אבל אתה בכל זאת גרוע, ותדע לך שאני קולט אותך עד הסוף, שלא תחשוב שאני לא קולט אותך! ועכשיו תסתלק, לפני שאני מגלה לכולם את הסוף של הסרט.