זו היתה תקופה פרועה, רוקנתי קונדישנר שלם עם ג'ימי הנדריקס

"כמעט מפורסמים" מתרחש בשנות השבעים של אמריקה הרוקיסטית, ובמרכזו תיכוניסט המקבל הזדמנות לסקר סיבוב הופעות של להקת רוק (במקרה זה להקה בדויה בשם "סטילווטר", שסיפורה מבוסס בעיקר על "לד זפלין") עבור ה"רולינג סטון", מגזין המוזיקה הדינוזאורי. הימים ימי השיער הארוך ואלוהי הרוק (הרי היום כבר ידוע ששנות השישים קרו בעצם רק בסבנטיז). הסיפור מתאר מעשה חונכות בנער המתבגר המאבד את בתוליו – תרתי משמע – בקיץ אחד.

"כמעט מפורסמים" אמור היה להיות פרוייקט חייו של קמרון קרואו. הפעם החליט הבמאי החביב ("סינגלס", "ג'רי מגווייר") לכתוב ולביים את האוטוביוגרפיה של עצמו. תאמרו אמביציוזי? אומר – עם כזה סיפור, אני מוכן לסלוח. ובאמת, כבר מזמן לא ראיתי סרט חמוד כל כך כמו "כמעט מפורסמים". זה סרט מרגש, חדור אמונה, אופטימי, רומנטי, מצחיק ושנון. הפסקול ערוך היטב ומגיש נוסטלגיה בניחוח קמומיל (ולא עובש). קיית האדסון מצליחה לא להעיק, וג'ייסון לי (בתפקיד משני) מצחיק כרגיל. האמיתות הלא מתנשאות של קרואו וההומור העצמי המופלא שלו ("אתה אולי הרבה דברים אבל קול אתה לא, ואתה אף פעם לא תהיה") עובדים היטב, בעיקר בסיפור כל כך פלאי (תיכוניסט שכותב לעיתון הרוק החשוב ביותר בעולם).

אז מה בעצם מונע מהסרט הזה להפוך ליצירה משמעותית באמת? ובכן, לא ברור אם בגלל צנזורה עצמית, חוסר שליטה במדיום או תמימות מולדת, הופך קרואו את שנות השבעים שלו למקום סכריני ואסתטי מדי. כוכבי הרוק שלו מעשנים גראס ושותים אלכוהול (ואיפה תקופת ההירואין הגדולה?), מדי פעם נסגרים בחדר עם בחורה (ומה עם יחסי המין עם שתי אחיות ואימן מתחת לבמה?) וחופפים את השיער מדי יום. החספוס של התקופה, ההתנהלות הפרועה ושלוכת הרסן באה לידי ביטוי רק ברמיזות, אולי בטקסטים, כשמבחינת הדימויים הוויזואליים, הצילום הנקי והעריכה המהודרת דומה יותר הסרט בתמימותו ל"אמריקן פאי". די מפתיע בהתחשב באופי המחוספס שנתן קרואו ל"סינגלס".
ולמרות הכל, "כמעט מפורסמים" הוא כאמור סרט שיותר מנחמד לראות.