פוסט פציפיזם

נאומי הסיכום. השלב האחרון לפני הכרעת הדין. קוסטליץ התובע, קוסטה, היה די טוב, בייחוד בהתחשב בהרכב הקהל - לא ביתי בעליל. הוא הורכב בעיקר מבני משפחותינו, מצמצמים עיניים וחושפים שיניים אליו. בשלבים מסוימים אמהותינו ממש קימרו את גבן בהכנה לזנק עליו. יוצאת מן הכלל בקהל היתה אמא שלו, שבאה לדיון לראות אותו נואם. היי, גם אמא שלי היתה באולם – מצד שני, אני נאשם, ולא עורך דין מבוגר. קוסטה הסביר ש"בעצם החמישה האלה הם חוצפנים". שההכרה בסרבנות מצפון היא טובה שהמדינה עושה לפציפיסטים, שהם סרבני מצפון טהורים. שאנחנו אפילו לא סרבני מצפון, אלא סרבנים פוליטיים. שכשהיא רוצה, המדינה יכולה להפסיק לעשות את הטובה אפילו לפציפיסטים. שכל מטרתנו להוביל לאנרכיה. שהוא מבקש להרשיע אותנו.

דובי - הסניגור שלנו, ציפור מצפוננו, מחמל ליבנו - היה אדיר. תגידו שאני לא אמין, תגידו שבחרתי צד מראש - אותי הוא שכנע. בסופו של דבר הטיעון שהוא טען היה די פשוט. חוק כבוד האדם וחירותו מעגן בתוכו את חופש המצפון והדת. אנחנו הוכחנו בעדויות שלנו ובחקירות הנגדיות שיש לנו התנגדות מצפונית אמיתית לשירות בצבא (שלקנו ביצים וגו'). כדי לפגוע בחופש המצפון שלנו צריך לטעון ולהוכיח שאם לא יפגעו בו תיפגע זכות יסוד של אחרים, ובמידה גדולה יותר. בהמולה של עקדת הסרבנים, התביעה פשוט שכחה להוכיח טענה כזו. אם היו טוענים היינו מפריחים אותה, אבל הם אפילו לא טענו. בתגובה לנאום של קוסטה, דובי אמר ש"אין אף דוגמה בהיסטוריה למדינה שסרבנות מצפונית הובילה אותה לאנרכיה. מצד שני, יש דוגמאות רבות ואיומות למקומות אליהם הובלנו על ידי תכונה אנושית אחרת - צייתנות עיוורת". הוא השווה אותנו לכמה סרבני מצפון אחרים, הסמקנו. ת'ורו, מרטין לותר קינג, גנדי, האתון של בלעם (גם אני הייתי מופתע). כל אלו נחשבו לבוגדים, למובילים לאנרכיה, לנודניקים – בזמנם ובדורם. בפרספקטיבה היסטורית הדברים נראים אחרת, כידוע. דובי הסביר שלזכות אותנו יהיה לא רק הצעד החוקי, אלא גם הצודק.

"אז מה", אמרו חברים שסיפרתי להם על המשפט, "נשמע שהולך לכם, שדובי הרבה יותר משכנע מקוסטליץ. אז אתה אופטימי בקשר להכרעת הדין המתקרבת?". לא, עניתי. זה שאנחנו צודקים יותר, לא אומר שננצח (במשפט, זאת אומרת. בקשר לחיים, ליקום ולכל השאר, אני מאוד אופטימי). בייחוד אחרי מה שקרה שבוע אחרי הסיכומים, במשפט של בן-ארצי. והמקרה שלו הרי מובהק הרבה יותר משלנו. אילולא היו לנו כל הכוסיות מהפריים-טיים, בטח כל עניין הציפייה להכרעת הדין שלנו היה די מייאש.

שבועיים מחה יוני בן-ארצי, "עזוב, עדיף שתנצל את החופשות שלך לדברים יותר נעימים מאשר לראות שוב את קוסטליץ". זה לא עזר לו. החלטתי לקחת את החופשה שלי מהמעצר ביום של פסק הדין במשפט שלו. אחרת, לשם מה הוקמה אחוות סיירת מצפון לפני כל כך הרבה חודשים? כפי שכבר אמרנו אז, ואף כתבנו על יריעות האוהל בהנאה: "אוהל 4, האוהל של סיירת מצפון. אוהל 4, אוהל עם כבוד". מפקד כלא ארבע קצת פחות נהנה מהכתובות. מצד שני הוא בהחלט נהנה לתת לחגי ולדרור שלקחו את כל האשמה עליהם שבועיים נוספים בכלא על השחתת רכוש צה"ל, כך שאפשר לומר שכולם יצאו מרוצים.

משונה היה לבוא לא כנאשם ליפו, לבית הירוק שברחוב יפת, הוא בית-הדין הצבאי. הפקדתי את תעודת הזהות שלי בבוטקה. עברתי את השער ואת חיילי המ.צ אל תוך המתחם. חומה מקיפה את בית-הדין, ועליה תלתלי תייל, שלא יברחו העצירים המובאים לכאן מהכלא. נכנסתי לאולם ברגע האחרון ממש. מלא, בעיקר בעיתונאים. יוני ישב על הספסל הקדמי ליד מתניה בן-ארצי, אבא שלו. מבטיהם נעוצים בדלת שממנה נכנסים השופטים. מרפקיהם נשענים על ברכיהם. כפות ידיו של כל אחד מהם קומצו בין רגליו. תנוחה של מתח משוכפלת בשני דורות של בן-ארצים. "הקשב". כולם עומדים. השופטים נכנסו והתיישבו.

כילד, אהבתי דרמות בית משפט אמריקאיות. אהבתי את פסק הדין. שיא המתח של "ממברס אוף דה ג'ורי, האו יו ריץ' יור וורדיקט? ('יס') וואט סיי יו?", מתורגם לעברית באותיות צהובות מוקפות שחור בתחתית המסך: רבותיי המושבעים, האם הגעתם להחלטה? כן. מהי? ואז קאט. מעבר לצילום פניהם של הנאשם ועורך דינו. בייחוד אהבתי כשבגלל עצלנות מקצועית הופיעה החלטת המושבעים בכיתוביות לפני שנאמרה על המרקע ("בעבירה של... אנחנו מוצאים את הנאשם... אשם!"). כשזה קרה הייתי חופשי להביט על מרכז המרקע כשמוכרז פסק הדין. יודע את העתיד, יודע מה יגידו עוד רגע המושבעים. מנחש איך יגיבו הנאשמים ומשפחותיהם – מי יבכה, מי יתעלף, מי יתנפל על התובע וינסה לתלוש את אבר מינו.

בארץ אין מושבעים, רק שופטים. אין גם שיא מתח. כשמזכים אומר את זה השופט בהתחלה, כשמרשיעים הוא פשוט מקריא את פסק הדין. אבי לוי, כידוע, פשוט הקריא. יוני הורשע. יוני ידידי, יוני הפציפיסט, יוני העקשן, יוני הרגיש. זה היה מתסכל מאוד להיות איתו שם. הרי קיווינו כל הזמן שלפחות בהקשר שלו, פציפיסט שמתעקשים לכלוא למרות עמדת הצבא ש"איננו מגייסים פציפיסטים"; לפחות בהקשר של אי הצדק הספציפי הזה, יתקן הצבא את טעויותיו. טעינו. נכון, השופט אבי לוי כתב שיוני הוא פציפיסט. נכון, הוא שוב הציע לצבא לשלוח את יוני לועדת מצפון, אבל בשורה התחתונה, הוא ושני שופטי הצד החליטו שיוני אשם, ויכלו היו שלא. היה קשה לשבת ולראות את יוני כך, את המבט שלו. הוא לא החצין כאב. רק הקשיב לאבי לוי, מסביר איפה התובע טעה וועדת המצפון טעתה, ולמה יוני בכל זאת אשם.

שבוע אחרי פסק הדין דיברתי עם יוני בטלפון. "פסק הדין נמצא עכשיו מולי, על כל שמונים עמודיו", אמר לי. "זה לא פסק דין נוראי... ברור שאם אני הייתי השופט הייתי מזכה אותי, אבל זה לא דבר קטן, שאבי לוי קבע שאני פציפיסט. יכול להיות שהוא הלך הכי רחוק ששופט בבית-דין צבאי יכול ללכת. בקשר להמשך, אין לי מושג – בהחלט יכול להיות שעוד ניפגש באוהל 4". בינתיים הוא ממשיך, כמוני, במעצר. כמעט שנה וארבעה חודשים יוני כלוא ועצור, כוסאוחתו, ארבעה חודשים יותר ממני, והצבא הטמבל הזה לא עוזב אותו במנוחה.

כתבתי שבעקבות המשפט שלנו ושל יוני ועדת מצפון השתנתה? כתבתי שהתחילו לשחרר בנים פציפיסטים, ושזה כנראה מעיד על שינוי גורף במדיניות? טעיתי. אולי באמת אי אפשר ללמד זונה זקנה תכסיסים חדשים. לפני כמעט חודשיים הגיע און טל, בחור בן 18, ל"ועדה הדנה בעניינם של גברים המבקשים פטור משירות בצבא מטעמי מצפון" (ועדת מצפון). לשיחה עם און, המגדיר את עצמו כפציפסט, הקדישו חברי הועדה עשרים דקות (סתם לשם השוואה, כדי לברר את אותה סוגיה - פציפיסט/מתחזה - במשפט של בן ארצי, נדרשו משהו כמו שני ימי דיון). בין היתר, התגלגלה השיחה לסוגי המוזיקה להם און אוהב להאזין.

"הם שאלו אותי איזה להקות אני אוהב", מספר און, "וכשציינתי שאחת הלהקות שאני אוהב היא מטאליקה, אחד מהם, זה עם הכיפה, קפץ ואמר: "הדיסק הראשון שלהם לא נקרא 'Kill Em All'?". מאותו רגע זה הפך למתקפה. הסכמתי איתם שיש טקסטים של להקות רוק כבד שמדברים על אלימות, אבל שוב ושוב ניסיתי להסביר להם שזה שאני אוהב לרקוד כששיר מסוים מתנגן לא בהכרח אומר שאני חייב להזדהות עם המילים שלו. הם פשוט לא הקשיבו. הם מצאו טיעון להיאחז בו כדי להוכיח מה שהחליטו מראש - שאני לא פציפיסט, ומאותו רגע שום דבר פשוט לא עניין אותם".

כשקיבל און לידיו את החלטת הועדה לא הופתע לגלות שבחרה לדחות את בקשתו לפטור. טעמי הועדה להחלטתה בנושא המורכב שעמד לפניה נפרסו על פני עשר שורות. חלקן הראשון של החלטות הדחייה של הועדה הוא סטנדרטי וקבוע. "זה מה שנקרא בעגה המקצועית 'קטע הייעוץ המשפטי' – מה שהם חייבים לכתוב כדי שיוכלו אחר כך להגן משפטית על ההחלטה שלהם. לקטע הזה הם עושים Cut & Paste מהחלטת דחייה לאחרת", הסביר לי מיכאל ספרד, הסניגור של בן-ארצי, אולי העו"ד שמכיר את ועדת המצפון הישראלית בצורה הטובה ביותר. בהמשך ההחלטה ניגשים חברי הועדה לנימוק הספציפי למקרה של און, אל מה ששכנע אותם שאון ספציפית אינו פציפיסט: "...הועדה רואה סתירה בין ההתנגדויות המוצהרות של המלש"ב לאלימות לבין אהבתו למוזיקת רוק כבד, ובמיוחד ללהקת death, בהתחשב בכך שהמלש"ב מודע למסרים האלימים של מוזיקה זו".

"אני נמצא עכשיו בבעיה מאוד קשה", אומר און, "לצבא, כמובן, אני לא יכול להתגייס מבחינה מצפונית. אבל איך? המסלול המשפטי היחיד שפתוח בפני הוא עתירה לבג"צ – מה שאומר תשלום אגרה ותשלום לעורך דין, ואין לי כסף בשביל זה. אני נמצא בעצם במצב בלתי אפשרי. אין לי מושג מה אעשה".

כבר חודש לא התפרסמו פרקים. זה לא הייתי אני, זה החורף, זה הכיבוש, זה המשבר הכלכלי, זו השביתה בנמלים, זה הכיבוש, זה שרון שמדבר ובחיים לא יעשה, זה העם שבחר בו ומשלם על זה. סתם, זה אני. סליחה. לא יקרה שוב. מהיום באופן רציף ולתמיד. כמו חברון.