מיסטר המפריז

כנראה היו אלה הביקורות שהיללו והפרסומות שקראו מכל פינה "מגדיר מחדש את אמנות הקולנוע!!", "חובה לראות!!", "יצירת מופת!!", שעוררו בי התרגשות לקראת הצפייה המיוחלת ב"10" של עבאס קיארוסטמי. ואולי היה זה גם הציטוט שהביא ב"הארץ" אורי קליין מפיו של אחד, פיליפ לופייט, שכתב: "אנחנו חיים היום בעידן קיארוסטמי כפי שחיינו פעם בעידן של גודאר", שנטע בי תקווה לא מודעת – לראות את הסרט שיבהיר לי סוף-סוף באיזו תקופה אני חיה.

בדרך כלל זה כך - אתה קורא על סרט, נוצר אצלך בראש דימוי מסוים, וכשאתה מגיע לראות אותו דברים נראים פתאם אחרת, לטובה או לרעה. עם "10" הבעיה היא הפוכה בדיוק - הוא נראה לגמרי כפי שהוא נכתב: עשר שיחות בין נהגת לבין נוסעיה, המצולמות על ידי שתי מצלמות וידאו קבועות בתוך המכונית, אחת מול כל נוסע. הנהגת היא אשה מוסלמית מודרנית ומרשימה שהתגרשה מבעלה. את השיחות היא מנהלת עם חברתה, עם זקנה שמתפללת על קברו של קדוש, אשה שמאוהבת באיש שאינו רוצה להינשא לה, ובנה, מאצ'ו בן עשר שמאשים אותה בפרידה מאביו וטוען שהיא אגואיסטית ורעה. מחוץ לחלונות אפשר לראות את טהראן, עם שאר המאצ'ואים שלה, שנועצים מבטיהם בנוסעות במכונית.

השיחות נראות חצי מאולתרות, אם כי לכל אחת מהן יש ציר טיעוני יציב ומובהק – הילד תמיד נותן ביטוי לאמונות שמרניות, האם תמיד מנסה לשכנע אותו בזכויותיה כאדם ומייצגת את שחרור האשה, הזונה מייצגת את החופש המיני ואת זכותה להתפרנס כאמצעי לשחרור, והזקנה מייצגת את האמונה. לא מדובר כאן בדמויות בשר ודם מורכבות שמתנגשות אחת בשנייה, אלא בטיעונים מקובעים ומנומקים מדי שמשוחחים אלה עם אלה.

הסרט הזה, הן באמצעי המבע שלו והן בסיפור שהוא מספר, הוא כל כך מדויק, סימטרי ויציב, עד שהוא צפוי ומשעמם. שיטת הצילום/בימוי הווידאו-ארטית אמנם יפה ויוצאת דופן, אבל לטעון שהיא מגדירה מחדש את אמנות הקולנוע תהיה הפרזה לא קטנה. גם סוגיית מעמד האשה באיראן היא סוגיה חשובה שיש לדון בה, אך לא די בהצגתה כדי להפוך סרט לסרט חובה. הפמיניזם שמציג "10" הוא פמיניזם ישן ופשוט שעניינו בזכויותיו הבסיסיות של כל אדם. הפמיניזם הזה אמנם רלוונטי לאזורים בהם קיים דיכוי חברתי בוטה, אבל במובנים תיאורתיים ואמנותיים הוא אנכרוניסטי להחריד, שלא לומר שטחי.

זה לא ש"10" הוא סרט לא טוב. יש בו הרבה רגעים יפים ואלמנטים מקוריים, ואני בהחלט ממליצה עליו בתור יומית לא מזיקה, בעיקר בזכות מאניה אכברי המרשימה בתפקיד הראשי. הצרה היא ש"10" הוא כל כך שלם, עד שהוא חסר. הוא חסר התפתחות וחסר עומק עד שהוא נדמה ארוך מדי, אפילו שהוא נמשך רק 91 דקות. אלה שמצאו אותו עמוק ומפותל, אולי פשוט נרדמו באמצע.

וכל שאר הסופרלטיבים? מה אגיד, זה היה לחלוטין צפוי. "10" הוא סרט אחדותי, נאיבי במקצת, אידיאליסטי, מודרניסטי ומהפכני במובן האנכרוניסטי - בדיוק כמו התארים שזכה להם. רוח האוונגארד המפריזנית השורה על תארים אלה, זו השמורה למבקרי קולנוע באפודות ומשקפיים עם מסגרת פלסטיק שחורה, אינה תואמת כלל את המציאות ואת המציאות הקולנועית המסועפת של היום. כשחושבים על זה, אני לא יכולה להאמין שאני חיה בעידן של קיארוסטמי, כפי שמעולם לא חייתי בעידן של גודאר (למרות שאני אוהבת את סרטיו). באיזה עידן (או עידן קולנועי) אני כן חיה? אני לא יודעת, אבל קרוב לוודאי שהדבר היחיד שאוכל להגיד עליו זה שהוא אינו העידן של קיארוסטמי, ממש כשם שהוא אינו העידן של אף אחד.