תרגיעי

זה נכון, אני צוחק הרבה פחות בזמן האחרון. למעשה, אינני צוחק כמעט בכלל. זה לא דבר טוב, אני יודע. הצחוק יפה לבריאות ומועיל לנפש, מדריך הפילאטיס שלי יודע על מה הוא מדבר. מופעי בידור קצת יקרים לי, ובכלל, למי יש ראש לנסוע למתנ"ס הקהילתי בראש העין ביום שישי בלילה בשביל לראות את שלום אסייג? אבל מוכרחים להיות שמח - אז צופים בטלוויזיה. כלומר, מתעדכנים בביקורות הטלוויזיה. סומכים על האנשים החכמים שכותבים וחוזרים ושבים ואומרים, "עדי אשכנזי היא הדבר הכי מצחיק היום בטלוויזיה". ולמרות שאני מקרה אבוד כבר הרבה יותר מדי זמן ידוע מראש, החלטתי לתת לה סיכוי, לתת גם לעצמי. ולמרות שקשה לי לשאת יותר ממעבר פרסומות אחד בנוכחות מפלי השרירים הארוזים בשחור צמוד של יאיר לפיד, החלטתי לנסות, לעשות עם עצמי חסד אחרון, רגע לפני קריאת הקדיש יתום מעל קבר חדוות החיים שלי. גם לי, אפילו לי, מגיעה הזדמנות לחיים טובים ומועילים יותר. מי יודע, אולי אחסה תחת צל ההומור המפורסם של המצחיקונת הלאומית החדשה ואהפוך, אלי הטוב שבשמים, לייצור יצרני שמגחך ללא לאות, שנוער באופטימיות קוסמית מול כל "קטנה אחת לפני פיזור" במדור של אודטה.

מכירים את ההרגשה ברגע האמת של פגישה עיוורת, כשהדלת נפתחת והקול הנעים בטלפון הופך לפנים שהן כישלון שמתרץ את עצמו? ואתה אומר לעצמך, "תחשוב דני, תרגיש דני, תהיה דני. תכחיש בתוקף שאתה שי, תגיד לבחורה שאין לה מושג על מה אתה מדבר, אין לך מושג את מי היא מחפשת, אין דבר כזה 'שי'. אתה דני, ואתה ממהר". מכירים את הרגע במסעדה, ביס אחד לאחר שהתחלת לנגוס את העיקרית במחיר 135 שקל שהזמנת כדי לפנק את עצמך, וגילית לחרדתך שהגורמה דה ויל שהזמנת הוא גירסת הום מייד אפויה של סחוס ברך יען? ואתה נותר המום ואילם מול הצלחת, מתקשה להשיב לעצמך את הנשימה מרוב אכזבה, ומנסה לגייס את מעט הגבורה החברתית שאגורה בך כדי להביע את מחאתך בפני המלצר, בתפילה שיחליף לך למנה אחרת. ואתה יודע שלא תגיד כלום, ושתיחנק עם המנה ועם הרכרוכיות המסורסת שלך ושתשנא את עצמך ואת מי שהמליץ לך על המסעדה וגם שלא תספר על זה לאף אחד, כדי שלא יחשבו עליך שאתה לא עלינו, לא עלינו. אלה האלגוריות שמצאתי למפגש הטלוויזיוני שלי עם עדי אשכנזי.

שהרי הדבר הפך לקונצנזוס – עדי אשכנזי היא פצצת אנרגיה מסולסלת שיער, מגלגלת מרוב צחוק, מתכון בדוק להתכווצות שרירים בבטן, הדבר הכי טוב שקרה לחיוך הישראלי, לפחות מאז "מה שבע? מה כמה?". אני יודע: לדבר היום סרה בעדי אשכנזי משול להשתנה חצופת סילון היישר אל תוך ארון הקודש. צריך להיזהר לא להרגיז את ההמון. דארלינגים לאומיים הם לא עניין של מה בכך, בטח לא בתקופה המדוברת.

ובכל זאת – כאשר בתוך המשפט הבא מקופלת כבר הנחת היסוד שאיבדתי אתכם זה מכבר – אני מוכרח להגיד: הפרסונה הטלוויזיונית של עדי אשכנזי היא אחת המנדנדות, המעצבנות, המעקצצות והויברציות רעות שנתקלתי בהן לאחרונה. ואני לא מדבר סתם, מדובר בתוצאה של התרשמות בת שנה ומשהו מהבדחנית, לא שילטוט אגבי ולא מייצג.

אולי זה הקול הצעקני, הצווחנות הבלתי נלאית, שאינה יודעת מנוח. כמו גלגול מאוחר, ארוז במכנסי ג'ינס ניטים של ציפי שביט, כך אשכנזי – מזכירה לי יותר מכל אפרוח מרוט נוצה (זכויות יוצרים: אריאל שרון. נמען: אבו מאזן), שמנסה לכפות צחוקים על שוביו, כל הדרך אל החנינה מהטיגון בשמן עמוק. אולי זו הגיל ססובריות, מנחה את "גלגל המזל", ועל הטלפרומטר שלו מייבבת אחת לשבע שניות תזכורת ממנהל האולפן "להצחיק! עכשיו! את הקהל! באולפן! ובבית!".

אולי זו התפאורה המוזרה של פורמט הפינה שלה – דיאלוג עם מיסטר אובר דואינג, שפועה מולה בצחוק הביישני מתפרע שלו, שמקשה עליי להישאב אל תוך מנהרת הצחוק שלה. אולי זה הקונספט המעיק: עדי אשכנזי בדרכים, יוצאת להרפתקאות מסמרות פדחת, מביאה את הזווית המשוגעת/כמו-מופרעת/כמו-"איזו מטורללת מקסימה", בשבילכם צופים וצופות, בשביל שגם בטן הקוביות שלכם תרטוט מעונג ומצהלה: "איזה גוד-טיים שהיא עושה לי המצחיקולית הזאת!". ולכל עם ישראל.

הנה, קחו לדוגמה את הפינה של אתמול, שהוקדשה לעלילות עדי בעולם הכה מזמין לשיגועים של מבחני הרישוי לרכב. "אשה עושה טסט", הנה לכם טרמפולינה שתזניק את כל המקפץ עליה לפסגת ה"הורגת אותי מצחוק האשה הזאת". אבל השורה המוצלחת היחידה שרשמתי לעצמי היתה "ברור שהכשילו אותי – איזה בנאדם מגיע לטסט בלי כפפות בתא כפפות?". אף אחד לא זז. לא בקהל ולא בבית, אני בטוח. תחושת אי נעימות קלה. אפילו פירכוסי הפירגון של יאיר לא הושיעו. מה לעשות, אבי, לאן להוליך את האשמה? היא לא מצחיקה אותי. בכלל.

ואולי אני סתם אידיוט. אולי הקהל רקע אתמול ברגליו בסלון ביתו, או פינק את עצמו בחיוך של "הבנתי את הקטע", או אמר לאשתו, "איזו מאמי, הלוואי עליי, מאמי כזאת. את שומעת מאמי, למה את כבר לא מאמי?". ואולי כל עם ישראל כיבה את הטלוויזיה כשהתוכנית הסתיימה והתכרבל מתחת לשמיכה כשארשת מפויסת מאוירת על פניו, בתחושה של השלמה, של נינוחות בינונית, עממית כזאת, הכי המכנה המשותף החיובי הרחב לכל המשפחה. ואולי עדי אשכנזי יצאה לרחוב ואיזה ארצישראלי תפס אותה ברמזור וזרק לה "תזרקי בדיחה, מותק", ואולי היא חשבה לעצמה, "כמה קשה להיות המצחיקה הלאומית", והיתה לרגע קצת פחות קופצנית ועירנית וריחמה קצת על עצמה והתעניינה בשאלה, ממה בעצם מתפרנסת היום ציפי שביט?