אמא סדרתית

לפעמים אני מכריח את עצמי להאמין שרב הנסתר על הגלוי, ושיש מעבר לעולמו הצר של הפרט. מכאן אני יוצא להנחה שבוודאי ישנה איזושהי תכלית קולקטיבית לקיומה הטרחני עד מאוד של אלונה קמחי במקומותינו. איזושהי סיבתיות אוניברסלית חמקמקה שבגינה חובה עלינו לחיות עם החול הצורב שאנסטסיה זו זורה בעינינו הקוראות השכם וערב.

ואז אני מהרהר בזאת ומוצא שאלונה קמחי היא בעצם הקלף המנצח שמחזיקה הציביליזציה כנגד פילוסופיית המקריות. אמנם אמרו רבים וטובים לפני כי אין האדם פוחד מדבר מלבד המוות ואי הוודאות, אך בואו נודה כי אף אחד עוד לא ממש בא עם פתרון יעיל לקשיים קיומיים אלו. והנה, בשקט בשקט וללא התרברבות מצידה, דווקא סצינת הספרות הענווה בישראל רקחה את התרופה, את משכך הכאבים לפוביה מפני הלא נודע האכזר. וכיצד פועלת תרופה זו? מרגע שנודע לו, לאזרח הספקן, כי באמתחתה של האמא הגנובה כותר חדש, יודע הוא לגלגל בעצמו את השתלשלות האירועים שתבוא עלינו לרעה, ככרוניקה ידועה מראש.

תחילה, כך אומר הוא לעצמו, תבוא התערטלות ציבורית במסווה של כתבה עיתונאית; כתבה שתציף אצלי, האזרח הרציונלי, תהיות בדבר הסתירה הבוטה בין רצונותיה המוצהרים של הדיווה הפואטית להימנע מקיטלוג כוכבני ועיסוק בשולי, ובין היענותה הלא מוסברת לשאלות מציצניות המכסות טפח ומגלות טפחיים. אחר כך, כך ממשיך הוא ללא כל שהות, תתארח הפאם פטאל הסמנטית בתוכנית תרבות שבה תדון בסוגיה "ספרות ואגינלית – האם קיימת? ואם כן, לאן?"; דיון שיבליט אצלי, האזרח המחורמן, את הסתירה הקשה בין איכות היצירה של הדוברת ובין מידת הנחרצות שבה היא מתהדרת.

ועם שכוח הסערה, הוא מסכם, אצפה בקוצר רוח לפרק הסיום של האפיזודה החולפת בדמות מאמר אוהד באחד מן המוספים הספרותיים; רצנזיה שתציף אצלי, האזרח הביקורתי, הרהורים בדבר אתיקה עיתונאית. ומרגע שיווכח כי קרמו עור וגידים כל תחזיותיו ופגו כל חששותיו, יאפשר הוא לתחושת חיות כוחנית למלא את ישותו, כי הנה דמות הבשר ודם יכולה בקלות רבה לקוביות הגורל.

בסיבוב הזה של הרולטה אנחנו מתעמתים עם ספר ילדים סתמי בשם "מושלמת והמעגל המכושף" (הוצאת כתר), המאויר בצורה לא סתמית כלל וכלל בידי ענבל הופמן המוכרת לטובה מהשערים של עיתון "עכבר העיר". מושלמת היא ילדה מאוד לא מושלמת שניחנת בכוחות מאגיים אפלים, בהם היא עושה שימוש לרעה על מנת להעלים את אימם של שני ילדים אחרים. לא מצאתי ולו קמצוץ של חן בכתיבה של קמחי, אף לא בדל של עניין. סתם טקסט משעמם, חסר השראה וייחוד, שמחוויר מול הצבעים העזים ותפיסת המימד המדויקת להפליא של הופמן. נו טוב, לפחות אני מרגיש שהתחזקתי. בעצם, שהתחזקנו כולנו.