ערוץ אגו

לפני כחודשיים שודרה בערוץ 10 התוכנית הראשונה בסדרת "תראו מי מדבר". הרעיון היה להפגיש בין שתי דמויות מוכרות, כשאחת שואלת והשנייה עונה. כשיוצרי התוכנית פנו לאריה דרעי וביקשו ממנו לבחור מרואיין, דרעי בחר לדבר עם אורי זוהר. המפגש בין השניים השאיר אז תחושה של פספוס. לא נשמע בו כמעט שום דבר לא צפוי או באמת מעניין. לתוצאה הזאת היה אחראי בעיקר זוהר. התחושה היתה שאילו רק ניצב מול דרעי אדם אחר, אדם פחות שבוי בסיסמאות של עצמו, ניתן היה ליצור מפגש טלוויזיוני מצוין.

עכשיו הגיע אדם כזה, ומסתבר שזה דודו טופז. לא קשה לזהות דמיון בין טופז דהיום לזוהר בזמנו: בדרן עם מעמד-על, קווי אופי נרקסיסטיים ברורים ודימוי ציבורי של רווק מזדקן שחרמנותו אומנותו. אם לוקחים בחשבון את ההבדלים הידועים בין ישראל של לפני 30 שנה לזו של היום, חזרתו בתשובה של זוהר דומה בהדהוד החברתי שלה לחזרה בתשובה אפשרית של טופז. למרות כל זאת – ולמרות שדרעי וזוהר הם חברים ותיקים – במפגש בין דרעי לטופז היה משהו הרבה יותר אמיתי ומשכנע מפגישת דרעי-זוהר. העדר היכרות מוקדמת, כך נראה, יצר תחושת ראשוניות וספונטניות שנעדרו מהמפגש ההוא.

"כשדודו פגש את אריה", ששודר אתמול בערוץ 2, הוא למעשה שני סרטים, שכל אחד מהם היה יכול להתקיים ברובו גם ללא השני: הראשון, והמעניין יותר לטעמי, הוא הסרט על המפגש בין אריה דרעי לדודו טופז. גם טופז וגם דרעי הם אנשים עם כריזמה אדירה. גם מי שלא אוהב את מפעלותיו של דודו טופז כראשון בבידור, לא יכול שלא להעריך את הכנות שבה הוא ממלא את תפקידו, כנות שהופכת את האישיות הטלוויזיונית שלו – שלא כל כך ניתנת להפרדה מאישיותו הפרטית – למלאת עניין. דרעי, לטעמי, הוא איש שקשה לצפות בו מבלי להתאהב מיד, אבל גם מי שטעמו בגברים שונה חייב להודות שלפחות המצלמה מתאהבת. אם היו עושים סקר שבודק מיהי האישיות הפופולרית בישראל, סביר להניח ששניהם היו מתחרים על מקום בצמרת. בנוסף, מתחולל אצל שניהם מאבק בין אגו ענק לבין הרצון לשלוט בו. כל התכונות האלה יצרו ביניהם כימיה מיידית. הכימיה הזאת, בצירוף העובדה שבכל תחום אחר בחיים הם הפוכים לחלוטין, הפכה את השיחות ביניהם למפגש ענקים גם ברמה האישית וגם ברמה התרבותית.

הסרט השני שהסתתר בתוכנית הוא הסרט שעוד לא נעשה על העלייה לרגל לאומן. כבר יותר מעשור שבכל ראש-שנה נוסעים עשרות אלפי בני אדם לציון הקדוש של ר' נחמן, במה שהיא היום העלייה-לרגל היהודית הגדולה ביותר מחוץ לגבולות ישראל. חלק מהתמונות בסרט, כמו למשל זו של אלפי האנשים הלבושים לבן עושים "תשליך" וקוראים בקול גדול על גדות הנהר באומן, הן בעלות עוצמה מהפנטת. הפעם הסרט הזה היה רק רקע למפגש של דרעי וטופז. אבל הוא היה רקע מצוין.

אחד הרגעים היפים בסרט התרחש דווקא לפני הנסיעה, כשדרעי לקח את טופז לטבול במקווה. הם נסעו למעיין איתמר שבהרי ירושלים, מקווה מים החביב על הברסלבים. הפעם הם היו לבד, חוץ משני ערבים שעברו שם במקרה (בכלל, הרבה ערבים מגיעים במקרה להמון מקומות. גם על הגג של הבית של דרעי היו פועלים ערבים, שלא הכירו את טופז אבל אחד מהם הכיר את דרעי, כי עבד בבית המשפט בתקופה שדרעי היה קבוע שם). אחרי שהתפשטו, טבלו והתלבשו בחזרה, הם דיברו על פוליטיקה. הם גם ניסו להכין קפה בגזייה. אבל מעל לכל היתה תחושה שיש שפה משותפת, ששני האנשים האלה מבינים אחד את השני.

היו עוד הרבה רגעים כאלה בסרט, אמיתיים ואנושיים. אבל אם צריך לבחור רגע אחד שמציג את הדילמה הבסיסית של אנשים כמו טופז ודרעי, הוא יהיה שיחה שהתקיימה ביניהם סביב שולחן האוכל, במוצאי החג. במשך כל הביקור, כשטופז ודרעי הסתובבו ברחוב, זה נראה כמו מסע בחירות: אנשים באים, מחבקים, מצ'פחים, לדרעי גם מנשקים את היד. היה להם קשה להתבודד ברוח רבי נחמן. ליד השולחן, טופז סיפר לדרעי שהוא סובל מזה מאוד. דרעי ענה לו תשובה מדהימה בכנותה: "ותאר לך שלא היו מכירים אותך?". דרעי מכיר את הקושי שבחשיפת יתר, אבל הוא גם מכיר בצורך בהכרה. הוא כבר עשה עם עצמו את החשבון הזה. טופז, שלא בילה שנתיים במעשיהו, נקרע עדיין בין אמירות כמו "אני בינוני" לפנטזיות לעוף מעל כולם, בין הצהרות "אני אפס" להכרזות שאם הוא יחזור בתשובה, מאות אלפי אנשים יחזרו בעקבותיו. דרעי, כך נראה, מצא נקודת איזון בין הקצוות. ונוח לו שם הרבה יותר.