נכון לעשר השנים האחרונות, אורבך הוא ה-איש של הדתיים בתקשורת. ניתן לייחס לו, יותר מלכל אדם אחר, את המהפכה שהתחוללה במפת התקשורת באשר להופעתם - ויש שיאמרו התנחלותם - של אנשי תקשורת דתיים, ובהתאמה, עליית נושאים שונים לסדר היום התקשורתי, שהיה עד אז חד-גוני למדי. לא יהיה מוגזם לטעון שדור שלם של צעירים דתיים-לאומיים התחנך על ברכי האורבך. מעיתוני הילדים שערך, דרך העלון של בוגרי בני עקיבא ובטאון יש"ע "נקודה", ועד לתקשורת החוץ-מגזרית בגל"צ וב"ידיעות אחרונות". הוא האיש שטבע את סיסמת ההתגייסות "הטובים לתקשורת" בקרב הנוער הדתי-לאומי והפך לאייקון, דמות להזדהות (אם מתעלמים מהשפם), ועדות חיה לעובדה שיש לנו מישהו שם, בתשקורת, שמכניס להם. תשאלו כל תינוק של בית רבן.
במהלך השנה האחרונה שימש אורבך כמנהל התוכניות בערוץ התכלת, ערוץ ששם לו למטרה להציג תוכניות בעלות ניחוח יהודי-דתי ופנה בעיקר לנישה של ציבור דתי שרוצה למצוא תכנים אחרים על המרקע שלו, ולמסורתיים וחילונים שמחפשים קצת יידישקייט, ככה בשביל הנפש, ומתרגשים מניחוח הקיגל העולה מן הערוץ.
התוכניות שמוצגות בערוץ התכלת שונות בתכלית מתוכניות המסורת העבשושיות שמשודרות זה שנים בערוץ הראשון וכמס שפתיים של הזכייניות בערוץ השני. ברובן, הן פשוט מעניינות. אורבך היה ממקימי הערוץ, ולא בכדי. מצד אחד, הוא איש תקשורת מנוסה עד מאד המכיר את קהלו, ומצד שני, יש לו אג'נדה אותה הוא מקדם. אלו הן חלק מהסיבות להצלחה המהירה של הערוץ בגיוס מנויים.
חלקם הגדול של המנויים הדתיים ושאינם דתיים - צופה גם בערוצים אחרים. הבשורה שהביא הערוץ היתה באלטרנטיבה ובחדשנות (או נכון יותר לומר - בשמרנות) שניסה להציג. אמנם לא כל התוכניות ששודרו היו "בניחוח דתי-יהודי" ("בן המלך והעני", למשל, או "המכשפה הכי גרועה", שאינה מבוססת על סיפור תנכ"י ידוע), אולם באופן כללי הרעיון הגיע לידי מימוש ברוב לוח השידורים (גם השידורים החוזרים), ואף הצליח להציג פנים שונות בתוך "העולם היהודי", דוגמת "הצנועות והחסודות".
וכאן אנו נדרשים לסוגיית הפרישה. כנראה ש"בנות גילמור" היה הקש ששבר את גב האורבך. הן כעיתונאי המכיר את קהלו והן כאדם עם אג'נדה, הכנסת תוכנית כמו "בנות גילמור", מקסימה ככל שתהיה, פשוט לא באה בחשבון. בואו לא ניתמם, חלק גדול ממנויי הערוץ רואה סדרות וסרטים דוגמת "בנות גילמור" באינספור הזדמנויות וערוצים אחרים. לערוץ התכלת היתה שאיפה להראות דברים שלא רואים במקומות אחרים. להציג אלטרנטיבה ולהרכיב לוח שידורים "נקי" יותר ומותאם לערכים של העולם הדתי. כפי שנתגלה די במהירות, הרבה אנשים אוהבים הן את הרעיון והן את הביצוע, ובמישור המעשי יותר - מוכנים לשים על זה כסף. חריגה מהקו הנוכחי פשוט עושה להם עוול. עם כל הכבוד, אם חד-הורית שילדה את בתה בגיל 16 ומתנהלת איתה בחברה האמריקאית של היום, לא ממש מתיישרת עם הקו הנ"ל. גם אורבך, מסתבר, התקשה להבין מה עניין שמיטה להר סיני.
לפני כמה חודשים טען כאן ניסן שור כי מרגע שדתי מגיע לתקשורת, דתיותו הופכת לבלתי רלוונטית, והוא נטמע במהירות בתקשורת הכללית ומוותר על ייחודיותו. ובכן, הדוס הראשי של התקשורת מוכיח שיש בכל זאת מקום לערכים ולאמירה ברורה גם בעולם גמיש כל כך מבחינה ערכית כעולם התקשורת. כשערוץ התכלת נותן לו ללכת, הוא למעשה מסיר חלק מחותמת הכשרות שלו בעיני הציבור המנוי. אבל אורבך היה יותר ממשגיח כשרות. הוא הוביל את הקו עליו הצהיר הערוץ מתחילתו. הצעד הזה עלול להתגלות כמאוד לא חכם, אם לא טראגי. הציבור הדתי הוא צרכן מודע למדי, ואם המוצר לא מוצא חן בעיניו, הוא פשוט לא קונה.
אורי אורבך, כדתיים אחרים בתקשורת, לא אוהב שמציגים אותו כשליח ציבור, אולם בפועל, במיוחד לאור ההתפתחויות האחרונות שמציירות אותו כשעיר המשתלח של ערוץ התכלת, מעמדו כסמל וכמודל לחיקוי מתחזק והולך.
נכנס גילמור יצא דוס
10.12.2003 / 12:53