געגועים לעתיד

ובכן, תודה על הטוקבקים הנעימים. הרעיון להכריז כל חודש על דיסק אחד נשמע טוב. נתחיל בו מינואר 2004. ועכשיו לענייני השבוע.

שיאו של האיחוד המתוקשר מאוד של מינימל קומפקט יתרחש ביום שלישי הקרוב, כשהלהקה תנסה לכבוש את היכל התרבות. זה לא יהיה קל. ההיכל, שהיה פעם אולם מרגש, הפך עם השנים למקום עגמומי. הכל נראה שם קודר, ישן, מיושן, חסר חן. עצה כללית ובחינם למנהלי ההיכל: טיפולי פנים עוד לא הרגו יהודי. תשאלו את כל מזריקי הבוטוקס למיניהם.

מינימל קופמקט, מצידה, תגיע להיכל עם אנרגיות מצוינות, נישאת על גלי המחמאות שהורעפו עליה, מגובה בביקורות טובות, ובתחושה שיש קהל לסחורה המחודשת. השאלה שעדיין ניתן ללבן מעט היא מי זה בדיוק הקהל הזה, ומה הם מוכרים לו.

לשמחתי ראיתי את מה שנקרא "החזרה הגנרלית" של הלהקה במועדון התיאטרון. הקהל היה מורכב משתי קבוצות. מצד אחד פליטי אייטיז, עם מעילי העור השחורים, ועם מעט אי נוחות של מי שהיו פעם צעירים לוהטים והיום מגיעים להופעות מהסוג הזה רק אם זה איחוד של חטיארים. מצד שני קהל צעיר בהרבה, נטול כל סנטימנט ללהקה, שהגיע בעיקר בזכות חיבתו לסחרוף, פורטיס ומה שביניהם. בסוף הערב הייתי משוכנע שמחפשי הזכרונות נהנו. לגבי הקהל הטרי יותר, קשה היה לי להחליט. בדרך ליציאה שמעתי לא מעט מהם מתמרמרים על כך שאף אחד משירי הסולו של סחרוף ופורטיס לא חדרו לרפרטואר.

עוד קודם לכן, בשלב מסוים של הערב, שמתי לב שהקהל הזה רוקד מאוד מצחיק. לקח לי רגע להבין שבני העשרים ומשהו, ששפת הגוף שלהם חדשה ושונה, מתנועעים לצלילי מינימל באופן בו הם מתנועעים במסיבות טרנס בטבע, בחתונות ובהופעות רגילות של סחרוף. זו תנועה מעגלית, זורמת, עם אלמנטים אתניים, שאין לה דבר עם תנועות המכונה הישנות שביצע על הבמה סמי בירנבך; תנועות שטבועות היטב בדמו של כל מי שהיה שם במקור.

עמדתי שם, עטוף בזכרונות שלי, וכאילו שרתי עם הלהקה. באמצע "Piece of Green", שעד לרגע כתיבת שורות אלה לא ידעתי מעולם את שמו האמיתי, כשאני צורח "טייק מי טו דה רן דהרן דהרן", שאלתי חבר, "תגיד, מה בדיוק המילים בשיר הזה?". החבר חייך אלי וצחק, "איזה מילים? תשיר מה שנראה לך". ואז נזכרתי שאחד המאפיינים הכי בולטים במינימל קומפקט של לפני 15 שנה, היה שאף אחד, כולל חברי הלהקה, לא בדיוק ידע מה שרים. למעשה, אם להיזכר בעוד אנקדוטה שהזמן מחק, פורטיס היה אז גדול זמרי הג'יבריש וכאשר התחיל להופיע כסולן, התקיימו כאן בכובד ראש דיונים סביב השאלה האם הוא יוכל לשיר שירים עם מילים רגילות ואף לשכנע את הקהל.

ועכשיו לרלוונטיות של הלהקה. ובכן, הדיון הזה הוא דווקא פשוט. המנוע המוזיקלי של מינימל הם סחרוף ופורטיס האוחזים בשתי גיטרות. מאחר ששניהם נמצאים כיום בשיא כוחם, והם יצירתיים, מעודכנים ועם יד על הדופק, הרי שעדכון השירים הישנים כך שיתאימו לרגע הנוכחי היה כנראה קל ופשוט. נדמה לי שמרגע שהלהקה התכנסה וחזרה לנגן, פשוט היה ברור לכולם איך דברים צריכים להישמע.

יוצא שבסיבוב ההופעות הזה מינימל קומפקט טובה על הבמה יותר ממה שהיתה במקור. גם קולו הספציפי מאוד של בירנבך, שהוא יותר מגיש שירים מזמר, לא השתנה כמעט. ומאחר שהלהקה לא היתה בנויה מעולם על אנרגיות רוקיסטיות של צעירים קופצניים, אין שום הבדל במופע הבמה. הוא רק השתפר.

בשבועות שעברו מאז יצא לדרך האיחוד, התפשטה בעיר הידיעה שההופעות היו מוצלחות, ויותר ויותר אנשים שלא היתה להם היכרות עם המוזיקה התחילו לגלות בזה עניין. לקראת יום שלישי יגיע ההייפ הזה לשיאו. הדרך הטובה להתכונן לאירוע היא להאזין לקופסה החדשה שיצאה השבוע ובה שלושה דיסקים. הראשון - אוסף להיטים תקני. השני - אוסף רמיקסים. השלישי - אוסף קטעים נדירים ולא מוכרים, רובם קצרים, חלקם הגדול אינסטרומנטלי.

האמת היא ששני הדיסקים הנוספים הם בעיקר חומר לאספנים, ומאזינים חדשים יכולים להסתפק באוסף הנקרא “Returning Wheel " כשהוא נמכר בנפרד. הדיסק הוא הזדמנות להקשיב מחדש לשירים של מינימל כפי שנשמעו במקור. הנה מה שמתברר: על הבמה יש לכל המוזיקה צבע חדש עם גיטרות דומיננטיות, נטייה לשילובי מזרח-מערב ותחושה של רוק ישראלי עכשווי מהסוג שמוצאים בעבודות הסולו של סחרוף ופורטיס.

בהקלטות הישנות מה שבולט הוא בעיקר אלמנט האלקטרו. אותו צליל מזוהה של שנות השמונים שחזר עכשיו לאופנה ולאוזניים. למעשה, אחרי שמקשיבים לקופסה, כמעט מתחשק להצטער שעל הבמה מינימל אינם מיצרים איזה רטרו-אלקטרו קשיח יותר, שהיה ממש מעמיד אותם בשפיץ של הרגע. אבל אין בעיה להתענג על מה שיש. אני מניח שכמו תמיד, שיא הערב ביום שלישי יהיה כשמלכה יו-יו שפיגל תשיר במבטא ישראלי את "When I Go". אם אתם מהדור שאין לו מושג, יש לכם בערך חמישה ימים כדי להתעדכן וליישר קו. גם נורא כדאי לכם. לשיר באנגלית, בגרון ניחר, במבטא ישראלי, בלי צורך לגלגל את הרייש, זה כיף אדיר.

אם אנחנו כבר בעניין נוסטלגיות, אספר את המעשייה הבאה. לפני המון שנים, שלוש בערך, הוביל "River Man " של ניק דרייק פרסומת לחיפושית הפולסוואגן באמריקה. כתוצאה מכך נמכרו שם פתאום מאה אלף דיסקים של דרייק, ותעשית הפרסומות נכנסה לרגע לשגעת אינדי שבה כל להקה הכי נידחת ממילווקי הפכה מועמדת למכור קוקה קולה.

העסק הזה דווקא ריגש אותי, ולכן זימנתי לפגישה את הדר גולדמן, פרסומאי צמרת בהווה ותמיד רוקר, והסברתי לו שהגיע הזמן למלא פרסומות ישראליות בשירים מהקצה, שזאת דרך לזנב בטרור של המיינסטרים. הצעתי אפילו להכין, בהתנדבות, דיסק עם עשרה שירים פוטנציאליים. מה שיתבקש. הדר הנהן, אמר שזה רעיון יפה, וזהו. לדעתי הוא שכח מהפגישה רבע שעה אחרי סיומה.

אבל משהו בכל זאת נשאר אצלו. והנה השנה, בפרסומת של פוקס עם יהודה לוי ויעל בר זוהר, ובאיחור אופנתי קל, הפכו פתאום פלאסיבו, הרכב אינדי אנגלי, לכוכבי הפריים-טיים בערוץ 2. וכמו שידעתי תמיד, הכל עניין של חשיפה ותזמון. "Special Needs ", מתוך תקליטם האחרון "Sleeping with Ghosts", הוא עכשיו להיט ישראלי מוכר וידוע, וסביר להניח שגם האלבום של פלאסיבו, ששכב חצי שנה בפלגמטיות בחנויות, מראה סימני מכירה. ובצדק.

פלאסיבו הם הרכב אינדי-גלאם אנגלי שהתחיל לנצנץ בתקופה שבה, לפחות לטעמי, לא היה בו צורך. באמצע העשור הקודם הם נראו לי בלתי רלוונטיים ולא מאתגרים. אני יודע שחברים פחות עצבניים ממני, כמו אביב גפן, מאוד החזיקו מהם. אני העדפתי את המקור. יענו בואי, טי רקס וכו'. אבל ככל שעובר הזמן אני מבין שפלאסיבו האלה דווקא מדליקים. והדיסק האחרון שלהם באמת עושה את העבודה. הוא יוצא עכשיו מחדש במהדורה מהודרת שכוללת דיסק בונוס ועליו 10 קאברים מקסימים. ביניהם ל"Bigmouth" של הסמיתס, "מלודי נלסון של סרג' גינזבורג וגירסה מפתיעה ל"Dady Cool " של בוני אם. במקרה הזה, כדאי ללכת אחרי ערוץ 2. תגידו שאתם מעריצים את הלהקה מזמן. אני מבטיח לגבות אתכם.

מינימל הם להקה ישראלית שנשמעת מאירופה. פלאסיבו הם להקה אנגלית שנשמעת קצת מניו יורק. ובכלל העולם הולך ונהיה יותר קטן, אז כדי להרגיש שהפנים שלנו מופנות גם לעתיד, קבלו את אפריל מרץ (April March), באנגלית זה נשמע יותר נחמד, בחורה מקליפורניה ששרה דווקא בצרפתית.

התקליט הקודם שלה יצא ב-99', בשיא אווירת האיזי-טיזי, והיה חמוד. התקליט החדש, שאותו היא שולחת אלינו ממקום מושבה בברוקלין, נקרא "Triggers", והוא מלא כאילו בפופ צרפתי סטייל פרנסואז הארדי, אבל בגירסת לאונג' ניו יורקי עכשווי. מפיק אותה ברטראנד בורגלה, מתהילת הרמיקסים של אייר. ולכן זה יפה, מתוק, אבל מסריח מצ'יל דה לה שמטע. אפשר לקנות את זה בצמד עם החדש של קרן אן, שאותו אולי כבר תמצאו השבוע בחנויות. בכל מקרה, את אפריל מרץ אפשר בינתיים להשיג רק באוזן השלישית או דרך האינטרנט.

ואם אנחנו כבר בגלאם, אז בזמן שלא הייתי פה, הוציאו סווייד אוסף מיטב הלהיטים. הדיסק קרוי "Singles", והוא דיסק חזק. כדרכם של אוספי להיטים, הוא מחדד את המציאות ומזכך את מה שידענו תמיד על סווייד:

1. שהם היו להקה מצוינת.
2. שהם כתבו שירי גלאם מושלמים. בעיקר בשני הדיסקים הראשונים.
3. שהם כתבו בסביבות עשרה סינגלים כאלה. לא יותר.
4. שלהקות עם צליל כל כך מובחן מתקשות לחיות לאורך זמן. זה קשה להמציא עוד ועוד שירים שישמעו חדשים, כאשר כל השירים הם וריאציה על נושא.
5. שסווייד יישארו זיכרון מתוק. אבל הם באמת סיימו את תפקידם. ורק אנחנו תמיד נאהב אותם יותר, בזכות העובדה שראינו אותם על במה אצלנו. ואפילו בחיפה.

זהו. ולמי שדאג, תודה, הפיצויים הגיעו. הכל בסדר.