נקמת הרשג"דים

הדור הולך ופוחת, ומצב הטינאייג'רים באמריקה הולך ומידרדר, אבל את זה ידענו גם קודם, והאמת היא שבעולם שאחרי "קידז" המהפכני של לארי קלארק אין לסרטים כמו "שלוש עשרה" שום זכות קיום. יש שיטענו ש"שלוש עשרה" מוסיף על "קידז" בכך שהוא לא מתבונן רק בילדים אלא מכניס לתמונה גם את ההורים, או בכך שהוא מתמקד באופן בלעדי בהתבגרות של בנות, אבל מי שיחפש במקומות הנכונים יוכל למצוא מספיק סרטי אינדי אמריקאים שעוסקים גם בנושאים האלה, ועושים זאת טוב יותר.

"שלוש עשרה" לא רק מנסה להידמות ל"קידז" בניסיון לחשוף את חייהם האמיתיים של טינאייג'רים באמריקה, אלא גם מתגאה בסיפור רקע דומה לזה של "קידז". כמו שלארי קלארק מצא את התסריטאי שלו בהיותו ילד (הרמוני קוריין כתב את התסריט של "קידז" בגיל 19, לאחר שקלארק גילה אותו בסקייט-פארק בניו יורק), גם הבמאית של "שלוש עשרה" מצאה לה תסריטאית-ילדה שתאפשר לה "הצצה נדירה אל חייהם האמיתיים של בני נוער".

הסיפור הרשמי הוא כזה: קתרין הארדוויק, שעבדה בתעשיה אך מעולם לא ביימה סרט בעצמה (כמו לארי קלארק, שהיה צלם חשוב ומוערך, אך מעולם לא ביים סרט קולנוע) יצאה עם ארט-דיירקטור בשם סת ריד. לבתו בת ה-13, ניקי, היו כל מיני בעיות, וקתרין הציעה לה לכתוב יומן כדרך להתמודד עם הבעיות שלה. במקום לכתוב יומן, הילדה כתבה תסריט. קתרין האדרוויק עזרה לה ללטש אותו, ואף החליטה לביים אותו בעצמה. התוצאה היא הסרט "שלוש עשרה" – שהתקבל בתשואות בפסטיבל סאנדנס – וניקי ריד לא רק קטפה מחמאות על התסריט, אלא גם על המשחק שלה כאחת משתי הדמויות הראשיות בסרט.

ניקי ריד היא איבי זאמורה – לא סתם תלמידת כיתה ז', אלא מלכת השכבה, ובשביל להיות מלכת השכבה בבית הספר של איבי, שנמצא בלוס אנג'לס, צריך להיות שרמוטה קרימינלית וחסרת עכבות עם חוטיני ויכולות נענוע עכוז וירטואוזיות כשל ג'יי לו. איבי זאמורה היא מושא התשוקה של הבנים (לשמחתם, היא נותנת לרובם) ומושא ההערצה של הבנות. אחת המעריצות שלה היא טרייסי (איוון רייצ'ל ווד) – חנונה בלונדינית שגופה הצנום והשטוח ועורה הבהיר מהווים מכשול די רציני בענייני טוסיק-שייקינג, אבל ברגע שהיא מחליטה שמה שהיא רוצה בחיים זה להיות מקובלת, היא בהחלט מראה מוטיבציה גבוהה. בהתחלה איבי כמובן לא שמה עליה, אבל כשהיא קולטת את המאמצים הנואשים של טרייסי להתקבל, היא מוצאת בה קורבן מושלם למערכת יחסים שהיא שילוב של חברות נפש וניצול. הסצינה הכי טובה בסרט היא זאת בה איבי בוחנת את שינוי התדמית של טרייסי. בסדרה של צילומים מהירים ומדויקים בוחנת איבי את הבגדים והאביזרים החדשים של טרייסי ומחליטה שהיא עברה את המבחן. מפה מתחילה ההידרדרות הצפויה של טרייסי.

כמו שכתוב בתקציר הסרט, "איבי מוליכה את טרייסי במסלול של סקס, סמים והרס עצמי" בלה בלה בלה. הסיפור מוכר וידוע מראש. השאלה היא איך מספרים אותו, ולמרות שיש בסרט כמה סצינות מוצלחות, הוא עושה את זה הרבה פחות טוב מהרבה סרטים אחרים מהסוג (כמו למשל ”Whatever” המצוין). למרות שמערכת היחסים המסובכת בין שתי הנערות אמינה מבחינה פסיכולוגית, היחסים האובססיביים בין השתיים, שנמצאים על גבול ההתאהבות הרומנטית, לרגע לא מתקרבים להיות מרגשים כמו ב”Fun” של רפאל זיילינסקי או ב"פאקינג אמאל" של לוקאס מודיסון.

המשחק של שתי הנערות, ובעצם של כל הילדים בסרט, הוא אמין ומוצלח ברובו, אבל יש ב"שלוש עשרה" שתי בעיות חמורות: האחת היא הצילום התזזיתי, שנעשה במצלמת וידיאו דיגיטלית, שרוב הזמן עושה סחרחורת (לא מומלץ לשבת קרוב למסך), והשנייה היא הולי האנטר. האנטר משחקת את מלאני, אמא של טרייסי – מעין בחורת ווייט-טראש קליפורנית המנסה להתמודד עם גירושים, חבר מסומם בגמילה ובעיות אלכוהול משל עצמה, ובנוסף לזה גם לגדל שני ילדים. רוב הזמן היא מתנהגת כמו דמותה של פרנסיס מק'דורמנד ב"שחייה לילית" – אמא משוחררת וצעירה ברוחה עם חבר צעיר וחמוד (ג'רמי סיסטו מ"עמוק באדמה", נקודת האור העיקרית של הסרט) - לכן לגמרי לא ברור מה היא כל כך מזדעזעת כשבתה עושה פירסינג בפופיק. מלאני היא גם דמות כל כך פיזית, שכל הזמן נוגעת באנשים ומחבקת אותם (לופתת אותם בעצם), שאי אפשר שלא לחשוש שהעניינים יתפתחו כמו ב"שחייה לילית" והיא תתחיל למזמז את החברה של בתה. זה כמובן לא קורה, כי שום דבר מפתיע לא קורה ב"שלוש עשרה", שהוא בסופו של דבר לא יותר מאשר סרט חינוכי מעצבן על חוליי החברה האמריקאית שמביאים להידרדרותן של נערות.