על הזין

מה-12/12/02 אני בכלא ובמעצר. שנה עברה מיום הסירוב שלי, שהוא גם יום הסירוב של אדם מאור. שנה ויומיים עברו מיום הסירוב של נעם בהט, שנה ושלושה ימים משל מתן קמינר, שנה ושלושה חודשים משל חגי מטר, שנה וחמישה חודשים משל יוני בן-ארצי. אדם קורא לזה ע?ו?ול?ד?ת. אנחנו סרבני המצפון שיושבים הכי הרבה זמן מאז שקמה המדינה.

השנה הזו, שנת המעצר, התחילה שנתיים וחצי בתוך האינתיפאדה, במערכת בחירות אבודה בין מצנע לשרון. בחירה ידועה מראש, מתוך שנאה, מתוך פחד, מתוך ייאוש. אין עם מי לדבר, ברק נתן להם הכל, חברון מאז ולתמיד, נצרים נכס אסטרטגי, הערבים רוצים רק להרוג אותנו, רק שרון יביא להם בראש. היה רע כשהיא התחילה, השנה הזו.

השנה הזו מסתיימת במצעד מתוק ומרשים נורא של רעידות אדמה. בכל פעם שאני חושב שזה הסוף, שאפשר להתרחק מהמשקוף, מגיעה הויברציה הבאה, שולחת זרם נעים לכל חלקי גופי. הסכמי ז'נבה ואיילון-נוסייבה, מכתב הטייסים, התבטאויות שרי הממשלה בעקבות רצח החיילים בנצרים, הראיון עם ארבעת ראשי השב"כ, בוגי שאומר שצריך לשחרר לפלסטינים את החבל, הקמת מפלגת השמאל החדשה, הביקורת על מדיניות הממשלה מאירופה ומוושינגטון, שרון ואולמרט המצהירים על תמיכה בנסיגה חד-צדדית בשטחים. חשבתי שרק בנות יכולות לקבל מולטי-אורגזמות.

ומצידי ששרון ואולמרט ילכו לרקוד כל הלילה סביב קרוונים עם זמביש ואברי רן אחרי שהם אומרים ש"אני תומך בנסיגה חד צדדית" וש"לא נהיה בכל המקומות שאנחנו נמצאים בהם". מצידי שיוכיחו עד מחר שכל מה שהם יודעים זה לשקר ואף פעם לא לעשות, שהם מפחדים ממרכז הליכוד, מחישוקים, אפילו מדין רודף. כי גם אם שרון ואולמרט לא מבינים את זה, האמירות שלהם מחלחלות הלאה, מזיזות הרים. הם עושים למחנה השלום את השירות הטוב ביותר שאפשר לעשות עבורו - מקרבים אלינו את המרכז: את בוחרי שינוי והליכוד. כמו בוייטנאם, כמו באלג'יר, כמו בלבנון, מתבהרת העובדה שנצא מהשטחים, שזה טוב לחברה הישראלית (ומן הסתם לפלסטינית). כל מה שחסר עכשיו היא ההתעוררות של הרחוב, של הדינוזאורים הותיקים והאיטיים - שלום עכשיו ושות'. חזרה מסיבית לכיכרות, למשמרות המחאה, להפגנות. וזה מגיע, לא ייתכן אחרת. אם לא הפעם אז בסיבוב הבא של רעידות האדמה.

במהלך השנה הזו, בכלא ובמעצר, הייתי בין האנשים שבחרו לקחת אחריות – שבחרו והצליחו להפוך את הקערה על פיה. הייתי בין המסרבים לקחת חלק בהרס החברה שלי. סירבתי לקחת חלק במלחמה שהפתרון לה מונח על השולחן. סירבתי להיגרר אל הנקמנות הגוררת נקמנות. סירבתי לקחת חלק בביצוע מדיניות הממשלה, בגלל תוצאותיה. דרשתי שייתנו לי לעשות שירות אזרחי חלופי לשירות הצבאי. כבר שנה שאני משלם את המחיר על כך. היום, אחרי שנה, אני מרגיש שהצד שלי, הצד של סתם-ללכת-ברחוב-מחזיק-ידיים-עם-מישהי-בלי-להצטרך-שיהרגו-בשביל-זה-ערבי-שרוצה-להרוג-אותנו-כי-אנחנו-כובשים-אותו-אבל-הוא-התחיל, הצד של השמחה, הצד של השאיפה לנורמליות, הצד של ההיפרדות לשתי מדינות; הצד שלי מנצח. אנשים אומרים שהם עוד לא רואים את זה הופך למציאות, ואני עונה להם: חכו. גם שנה-שנתיים לפני הנסיגה מלבנון אף אחד לא ראה את זה קורה בפועל. מה שאפשר היה לראות היה איך אותן סיסמאות, שהיו רגע לפני כן נחלתן הבלעדית של נשים בשחור בצמתים אפורות, הפכו מיינסטרים. משהו שיאיר לפיד יכול לכתוב עליו טור רגשני ובוטה.

נכון, עוד לא חזר החיוך המפורסם, אבל יש אור בקצה המנהרה המסריחה והרטובה שלנו. יש תקווה שוב. רוצים לשים אותי לשלוש שנים בכלא? על הזין שלי. בשביל שלא תימחה התקווה הזו אני מוכן לשבת עוד שלוש שנים. יודעים מה? בשביל זה אני מוכן לשבת עוד שלושים שנה. הבנת, שרוני? הבנת, בוגי? הבנת פצ"ר יקר? אני לא נשבר. כמוני גם אדם, מתן, נעם, חגי ויוני. תסמכו עליי, אני מכיר אותם כבר יותר משנה. הם מאוד עקשנים, אחלה חבר'ה. אני בטוח שאכפת להם מהחיילים שבמחסום בנצרים הרבה יותר מאשר לכם.

אדם: "זה היה אחרי התקופה הראשונה. אחרי 26 ימים כלוא יצאתי מכלא 6. הייתי בחוץ בחוץ בחוץ. טיפסתי על הר כרמל, הר החופש, היבטתי על הכלא. רחוק מצחנת הכלואים והסוהרים. קרוב לארוחת הבוקר המובטחת, אחרי 26 בקרים של ביצים קשות".

יוני: "אחרי התקופה החמישית שלי בכלא התייצבתי שוב בבקו"ם ושוב סירבתי להתגייס. ולקחו אותי להישפט אצל ראש אכ"א, בלשכת האלוף המרווחת שיש לו. היה תענוג להוציא את האוויר מהבלון שלו. לומר שבכיף, שישלח אותי לעוד תקופה בכלא, שזה לא אמצעי שלוחץ עליי, הכליאה. להודיע לו שהיום הוא שופט אותי, אבל שפיטת סרבני מצפון היא פשע מלחמה, אז מחר זה יכול להיות הוא שיישפט ושייזהר מבית הדין בהאג".

מתן: "בוקר. 5:10, אוהל 4 בכלא 4. היום השני בכלא. לצאת החוצה, לעמוד במסדר ספירות הבוקר יחד איתך, נעם, אדם, חגי ודרור. להקת תוכים ירוקים עוברת מעלינו".

נעם: "אחרי התקופה השלישית שלי בכלא ולפני הרביעית. יצאתי לדייט הראשון עם ד'. היה ממש אחלה. טיול בים, חול, גלידה. היא. זה היה פתח להרבה רגעים מאושרים שבאו אחר כך".

אני: "תחילת המעצר הפתוח. אני שוכב על המיטה, נעם מדבר עם חגי בטלפון, אדם ומתן עוד רגע מגיעים. למרות כל החרא מסביב: אושר. אני עושה משהו שאני מאמין בו בכל ליבי, בוחר בו מחדש בכל בוקר. אני אוהב את האנשים האלו - חבריי".

חגי: "זה היה כשישבנו חמשתנו בבית הדין, במהלך הסיכומים של דב. היתה שם התחושה של סוף תהליך ארוך. היו שם חמישתנו. היה שם דובי, מנסח מחדש במילים את מה שהוויכוחים והשגרה במעצר משכיחים, ממעיטים ומרדדים עד למין ידיעה עמומה. כשדובי הסביר לא רק למה לפי החוק חייבים לשחרר אותנו, אלא גם מה חשיבות הסירוב לחברה שרוצה להיות דמוקרטית, הוא שכנע אותי והזכיר לי מחדש - מה שאנחנו עושים זה הדבר הנכון לעשות".