פעם שישית כאפה

משהו נורא קרה לי בין הרביעי לבין החמישי של ג'יי.קיי רולינג: הפסקתי לחכות. הסרתי מלבי רעיונות על מסיבות מטאטאים פרועות, כובעי מכשפות קטיפתיים וזוגות גרביים ישנים. דחיתי בתוקף פנטזיות על פודינג אנגלי ומיץ דלעת, גמרתי אומר להפסיק לצייר דרקונים וולשים מצויים. בקיצור, ניגשתי למלאכת פיצוח החמישי במצב רוח מרומם, כנרקומן אחרי גמילה. אך אבוי, הפעם לא מתווה ג'יי.קיי אף לבירינט רציני באמת לחונטת המעריצים השרופים של הארי, ולמעשה היא בעיקר מסתבכת בחוטים של עצמה. גרוע מכך, הארי פוטר מתקרב בצעדי ענק ללוק סקייווקר, ולורד וולדמורט חותר בעקשנות לכיוון דארת ויידר, ואין כמו שני אלה לעורר חלחלה בלב אוהבי ספרות הילדים הבריטית ומתעבי הראש ההוליוודי.

כולם כבר הבינו שבין הארי לבין וולדמורט תתרחש מלחמת גוג ומגוג עם פרוץ הספרים הבאים. המהלך הזה כל כך צפוי ומשעמם שאין טעם להרחיב עליו את הדיבור. הלא הסיכויים שפוטר וולדמורט יסיימו את הסכסוך ביניהם בדרכים מקוריות הוא מופרך. אולם כאן בדיוק נמצא לב ליבה של הבעיה הרולינגית: האם היא מוכנה לקחת ברצינות את הפרויקט שלה ככזה שיביא לתפישה ספרותית מקורית ושונה, או שמא ייוותרו ספרי הארי פוטר בגדר משחק טריוויה ענק לחובבי הפרטים הקטנים?

פן בעייתי נוסף בפרויקט הוא היסוסה המתמשך של הסופרת לגבי האמירה החברתית אותה יכלה לספק לקהל הקוראים הצעירים. אין ספק כי רולינג עושה מאמצים להתאים את ספרה החדש לרוח התקינות הפוליטית ששרתה על כל השאר. לאנג'לינה כהת העור, ראש קבוצת הקווידיץ' של גריפינדור, מצטרף קוסם שחור וגבה קומה. נוויל השמנמן מתחיל להראות לכולם מה ערכו האמיתי, ודמות פריקית חדשה, לונה לאבגוד, מתברגת לתוך שרשרת משבצות החריגים שכל כך אהובות על רולינג. אך אין בכך די. רולינג מעולם לא חרגה מההיררכיה המוכרת כל כך בתרבות המערבית, על פיה הגיבור – אף פעם לא גיבורה – תמיד בראש, על תקן התקווה הלבנה הגדולה. הפספוס העיקרי הוא זה של הרמיוני, שמוכיחה פעם אחר פעם שהיא מבריקה, נמרצת ורגישה יותר משני הקלוצים שלצידה, אך שוויון אמיתי ביניהם לא בא בחשבון עדיין. מה שמביא אותנו לבשורה העגומה מכל - הארי פוטר הפך להיות נער נוירוטי, נוטר טינה ומעצבן. כל ההסברים על כך שהגיע לגיל ההתבגרות כבר יצאו מהאף – אלוהים, שיחייך כבר!

כמובן שפה ושם יש בספר גם ניצוצות של ברק ושנינות, אבל בסך הכל נטייתה החזקה של רולינג לאפלולית גותית לא מצדיקה כאן את עצמה כלל ועיקר. ספרה החמישי טרחני, ארוך ומפורט מדי. נדמה כי הדמות היחידה שיכולה להציל את המצב היא זו של סוורוס סנייפ - דמות חזקה ואפלה, בעלת רבדים עמומים וסודות כמוסים. סנייפ הוא היחיד, חוץ מהארי, שיש לו עומק נפשי והיסטוריה מורכבת כמו שצריך, והוא היחיד שממשיך להפתיע פעם אחר פעם. אם רולינג רוצה להיפטר מהספיחים הגותיים ולהישען שוב על עלילות הבלש הפשוטות והמהודקות שלה, ששזור בהן גם סיפור חניכה טוב, כדאי שתטרוף שוב כמה קלפים ותשטח אותם על השולחן מחדש. נראה מה ייצא.


* "הארי פוטר ומסדר עוף החול", ג'יי.קיי רולינג, הוצאת ידיעות אחרונות