תלתלי הזעם

לפני כחודש, בראיון לאחד העיתונים, קצב רינו צרור את זמנה של המדינה ל-30 שנה. אם משהו לא ישתנה פה, כלומר. בטור פובליציסטי קצרצר בסוף מהדורת החדשות של ערוץ 10 התנבא צרור באוזני הצופים כי אם מערכת החינוך, על הקברניטים, המורים, ההורים והתלמידים לא ימהרו להתעשת ולצמצם פערים, ילדינו יהיו הפועלים הזרים ברומניה, בולגריה ופורטוגל. אלה האוזניים המאזינות לנבואות השמד וזה הלב הזחוח, המביט אל רינו במבט שכולו צקצוק בשפתיים, שאומר "וואלה, צודק הרינו הזה, איזה גבר", וממשיך הלאה, כאילו כלום.

ואמנם, רינו צרור לקח על עצמו את תפקיד נביא הזעם של ההווה. ב"דין וחשבון", תוכנית חשבון הנפש הלאומי השבועי שהוא מציג בערוץ 10, הוא מתפלש בתוך קרביה הקלוקלים ביותר של ישראל, מערבל את ידיו בתוך הרפש של הישראליות הנעלמה מעין, טובל את מצלמתו בשלוליות העכורות ביותר בכנען ומגיש את התקרובת אל פניו של עם ישראל: הא לכם, ישראל שנת 2003.

ואף על פי כן, ובניגוד גמור לאופנה השלטת ביחסי ציבור-תקשורת, רינו אינו נתפס כסהרורי, כסמולן שולי וכדון קישוט לשם קישוט. הציבור, כך עושה רושם, מוקיר את רינו ומכבד אותו, למרות הביקורת הנוקבת. נדמה כי גם אוסף התגובות למאמר זה יעידו על כך: רינו לא קנה לו אויבים. למרות האמירות הקשות שהוא מקפיד לנסח במליצה מעונבת – ובניגוד גמור למראה הבוקר העירוני המתולתל שלו כשהוא יוצא לשטח – רינו אינו נתפס על ידי קהל צרכני התקשורת כסכין בגב האומה, כעוין מבית שיש להחיל עליו סטיגמת "אבד עליו הכלח", אלא כשופר אותנטי, מהימן ונטול משוא פנים של ישראל שאין לה דוברים, של מציאות שאין לה אנשי יחסי ציבור.

ונשאלת השאלה – כיצד? מדוע נבדל גורל דימויו הציבורי של רינו מזה של אחרים המעיזים להרים מראה אל מול פניה הכעורות של ישראל? ראשית, נדמה, זוכה רינו לפטור מקבס וטינת הציבור בשל תחום הסיקור שבחר לעצמו: החברה הישראלית. פצע מוגלתי זה, מוסכם על כל אחד, הוזנח באופן פושע על ידי ממשלות ישראל לדורותיהן ומעורר אצל הצופה רפלקס מותנה של רגשות אשם. משהו בבחינת: "חטאנו, עווינו, פשענו – והמעט שאנו יכולים לעשות הוא לשלם בדממה את מס התוכחה הטלוויזיוני של רינו". רינו צודק והצופים שלו יודעים זאת.

שנית, אפשר, חזותו של רינו – בתלתלי הצמר המשתרגים שלו, במכנסי הג'ינס המשופשפים שלו, ובניגוד שיוצרת הופעתו המכופתרת באולפן, כתלמיד שאולץ להופיע במיטב בגדיו בפני הנהלת בית הספר – יש בחיצוניותו של רינו משהו ישראלי יותר מישראלי, אותנטיות שאין דרך לביים, ולכן גם אמינות בלתי אמצעית. שלישית, כנראה, לשונו של רינו – שהיא עברית גבוהה ופיוטית לפרקים, אבל נהירה ורהוטה, קלה להאזנה וברורה לפענוח, מסירה מעליו באופן אוטומטי את החשד הנורא מכל שעלול לדבוק באיש תקשורת: התנשאות. רינו מתווך אינטימיות הוגנת עם צופיו, באמצעות העברית הברורה, אך נאה עד למאוד ("צחה", אהבנו להתרפק על שכמותה בעבר), שלו.

רביעית, רינו אינו מתלהם. לא רק שפת גופו כולה אומרת "בגובה העיניים", אלא גם התנהלותו במרחב הסיקור שלו. כשהוא עומד בתור לביטוח הלאומי, כשהוא מבקר בבית תמחוי, כשהוא צועד עם ויקי קנפו בכביש הערבה, הוא מתמזג בנוף האירועים עליהם הוא מדווח כאילו היה שותף להם באמת, כאילו גם הוא עצמו קשה יום ולמוד אי צדק חברתי, כמו מושאיו. והדעת נותנת שאמפתיה שכזאת שרוחש עיתונאי למושאיו הינה פועל יוצא של חיבור רגשי אמיתי, לא הצטעצעות לצורך שיפור האייטם. מבחינה זאת, רינו אינו נתפס בעיני הציבור כ"עיתונאי" – כלומר, פגע רע – אלא כאדם מן הישוב, אזרח היוצא מן השורה כדי לשדר עליה כתבה.

ובכל זאת, ולמרות זאת, ואף על פי שמעלותיו של רינו רבות, הרייטינג אינו מלטף אותו כלל ועיקר. והרי מדובר בפרדוקס: הנה אדם שאפיונו הוא זה של עיתונאי החלומות של הציבור השבע מציניות, והציבור אינו בוחר בו. חולשתו של רינו בקרב הצופים (ממוצע של 4 אחוזים בקירוב בחודש האחרון) מובילה למסקנה מדכדכת במיוחד: הכוח שרבים מאמינים כי מגולם בעשייה העיתונאית – אינו קיים באמת. יכולתו של אדם, צודק, הוגן, ענייני, רינו ככל שיהיה, להשפיע, לשנות, להזיז, לשרוט – ולו בדקות – את מעטפת אטימות לבו של הציבור – שואפת לאפס. אחרי הכל, רינו, על כל חשיבותו העיתונאית, לא הצליח להרעיד את הארץ בנבואות הזעם שלו, אינו מצליח להפוך את תוכניתו למסמך שיגרום לקובעי המדיניות להתכווץ בכסאותיהם מהסיבה הפשוטה שבישראל של ימינו לאף אחד לא משנה מה אף אחד אחר אומר, להוציא פרובוקטורים שמצליחים לגרום לציבור להגיב, אבל בוודאי לא לקום מרבצו. וכך מסתמן כי נגזר על הפרש הבודד, רינו צרור, לצעוד לעבר השקיעה של ישראל, אותה חזה, כשהוא מקולף אפילו מתחושת הניצחון של "אמרתי לכם". אז אמר לנו. אז מה? ובכלל, שקיעה היא דבר נהדר.