דנה, יואב קוטנר על הקו

"ניסיתי לכתוב את שיר הפופ המושלם, בעצם ניסיתי להעתיק את הפיקסיז" (קורט קוביין על שירו "מריח כמו רוח הנעורים" בראיון ל"רולינג סטון", ינואר 94')

כששומעים את אוסף הבי-סיידז החדש של הפיקסיז – בהנחה שמצליחים לצלוח את הגירסה החיה של "ואמוס" - קשה להבין על מה לעזאזל קוביין דיבר. ממש לא נעים לי, אבל נראה שהפיקסיז לא עוברים את מבחן הזמן.

גם אם להיטים ישנים כמו Gigantic, Monkey gone to heaven או Here comes your man עדיין מצליחים לרגש כששומעים אותם במפתיע, אז הבי-סיידז שלהם מקסימום מצליחים להעלות קצת נוסטלגיה לימים בהם לא יכולנו לחשוב על דבר מופלא יותר מאשר למצוא גירסת כיסוי ליארדבירדז או ל-In heaven (מהפסקול של Eraserhead של דייויד לינץ') בצד השני של סינגל של הפיקסיז. אין ספק שיש דרכים מוצלחות יותר להזכיר שעוד באייטיז עיצבו הפיקסיז את הניינטיז, שהם היו הדבר הבאמת מפתיע והאחרון שהיה לרוק האמריקאי להציע ושהם היו בדיוק הדבר שהיינו צריכים באותם ימים, אבל היות והאנתולוגיה של הפיקסיז, "מוות לפיקסיז", יצאה כבר לפני ארבע שנים, ואחריה הגיעו ההקלטות שלהם מהתוכנית של ג'ון פיל בבי.בי.סי ואפילו אלבום מחווה עם גירסאות כיסוי של כל מיני להקות חדשות לפיקסיז, כבר לא היה ל- 4AD מאיפה לגרד עוד משהו.

עכשיו הם מקווים שהבי-סיידז יזכירו לכל אותם אנשים שהתקליטים הישנים של הפיקסיז מעלים אצלם אבק בבוידעם, ושאולי כדאי לקנות אותם מחדש בדיסקים, אבל האמת היא שהאוסף לא משיג את האפקט הרצוי. נהפוך הוא. הוא קצת גורם להסתכל על הפיקסיז בעיניים שמסתכלים על מי שהיינו מאוהבים בו בטירוף בתיכון ואנחנו לא ממש מצליחים להבין עכשיו למה. מוזר שבתיכון בכלל לא שמנו לב שפראנק בלאק לא כל כך חתיך.