תן לי קלוז אפ על הזקן של קוניליימל

לפני כמה שנים, במסגרת הלימודים בבית הספר לקולנוע, התקיימה הרצאה של אדם גרינברג באחת הכיתות. הצטופפנו שם כמה עשרות סטודנטים, רעבים לידע, מנסים לגעת בחלום עצמו לפני שיהפוך חזרה למציאות שבה אנחנו מדשדשים. לחדר נכנס איכר נמוך קומה שדיבר מהר, במבטא פולני. מין שמחה ארליך בגירסה חקלאית. מאוד בטוח בעצמו אבל גם נבוך ומנומס. לגמרי לא נראה כמי שהוליווד מחייכת חיוך רחב לעבר המצלמה שלו.

אדם גרינברג עשה את זה באמריקה. הנה הוא כאן מולי, מנסה לביים איזו סצנה תמוהה בעברית עם מצלמת וידאו סוג ז'. כמה רעש, כמה בלגן. כלום לא הולך. וצפוף. מה זה צפוף. גרינברג מחייך. יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה מתה כבר ללכת הביתה.

גרינברג נולד בקרקוב שבפולין. כילד ברח מאירופה הבוערת אל הכפור של סיביר, שם התייתם מאביו העגלון, ובן 13 עלה לישראל. בצבא שימש כצלם מודיעין של חיל האוויר. מה שגרינברג צילם בבוקר הפציץ צה"ל בערב. תחילתם של "אפקטים מיוחדים" שעתידים להתרחש אצלו בסינכרון מושלם. אבל עד אז דודו, יורם גרוס, מפיק סרטי אנימציה אוסטרלים, מכניס אותו לאולפני גבע, שם הוא מפתח יכולות אלתור, חריצות, ומתרגל שעות צילום אינסופיות.

הוא מתחיל לצלם סרטי תעודה, שהבולט בהם הוא "בדמי חיי" של דוד פרלוב. אחר כך את "מים מים", "משמר הגבול" ואת "הכנסת הירדן", סרטי ציונות בשחור-לבן. ב-63' הוא זוכה בפרס הצילום על "בירושלים", גם הוא בבימויו של פרלוב. הסרט העלילתי הראשון שצילם היה "שני קוניליימל" - ההוא עם היידיש ומייק בורנשטיין. ב-69' הוא מצלם לפרלוב את "הגלולה" על פי תסריט של ניסים אלוני. הסרט הכי קרוב ליצירת מופת עד אז.

מאז צילם בין השאר את "מציצים" (של אורי זהר), "מיכאל שלי" (של דן וולמן), "אסקימו לימון" (של בועז דווידזון), ו"אני אוהב אותך רוזה", "הבית ברחוב שלוש" ו"אבו אל בנת" של משה מזרחי. בסוף שנת 80' הוא אורז את משפחתו וטס ללוס אנג'לס. החיבור הטבעי עם "גולן גלובוס" קורה מהר מאוד.
הוא מצלם עבורם ארבעה סרטים, ביניהם "ספיחס" ו"סבבה", סרטי המשך להצלחת הענק לה זכה "אסקימו לימון".

אבל גרינברג חולם על הדבר האמיתי. אחרי הכל, הוא לא עזב את הארץ כדי לצלם אותה כתושב חוזר, ולכן נוטש את גולן. הוא מספיק לצלם את סרטה האחרון של אינגריד ברגמן, "אשה ושמה גולדה", ומועמד לפרס אמי היוקרתי. אבל הסרט שפותח עבורו את הדלת להוליווד הוא דווקא מערבון שצילם בארץ ב-81' - "האדום הגדול" עם לי מרוין. גרינברג מגבש לעצמו סגנון צילום רומנטי, חם, כמעט לירי. הצבעים שלו לא שגרתיים, והשימוש שלו בעדשות אמנותי להפליא.

במאי צעיר ונטול ניסיון בשם ג'יימס קמרון צופה בעבודות מוקדמות שלו ומציע לו לצלם סרט פעולה דל תקציב (שישה וחצי מיליון דולר) בהשתתפות שרירן אוסטרלי. "שליחות קטלנית" הופך ללהיט היסטרי.
גרינברג מקבל הצעות כאילו היה שוורצנגר עצמו. בצעד אמיץ מבחינתו הוא דוחה את כולן. הוא מעדיף קומדיה מוזיקלית. בעקבות "לה במבה" נכנס גרינברג לאיגוד התעשיה של הוליווד, ואז עושה את "שלושה גברים ותינוקת" עבור אולפני דיסני. בשנת 90' הוא מצלם את "רוח רפאים" המפתיע, ועל עבודתו שם זוכה אמנם למועמדות בתחרות של האיגוד, אך אינו מועמד לאוסקר. וופי גולדברג מקדישה את פרס האוסקר שלה לגרינברג, בטענה שהוא?היחיד שהצליח להוציא אותה מהאפלה הנצחית שלה, הטבעית.

בשלב הזה של חייו גרינברג קשור בלהיטים קופתיים שמביאים לו אהדה רבה בקרב האולפנים הגדולים.
הוא נכנס לפרויקט היקר ביותר בתולדות הוליווד עד אז - "שליחות קטלנית 2" - שעלות הפקתו 100 מיליון דולר. גרינברג מוצא את עצמו מאיר כביש באורך שמונה ק"מ בבת אחת. קולו בוקע מתוך 250 מכשירי קשר בשמונה ערוצים. הוא חולש על 11 מצלמות בו זמנית ומרים לאוויר פירוטכניקה שמותירה הרחק מאחור את פעולות התגמול של צה"ל מול הפדאיון.

גרינברג זוכה לראשונה במועמדות לאוסקר. האולפנים מנסים להחתים אותו, אבל למרות ההצלחה הכבירה הוא מודיע שאין לו שום תוכניות לקפוץ שוב על פרויקט מסוג כזה. ובכל זאת ארבע שנים מאוחר יותר הוא שב לשתף פעולה עם שוורצנגר ב"אירייזר", שם כבר היה מעורב בכל שלב ושלב - מאפקטים ועד לקייטרינג. מאז היה שותף בפרויקטים שונים ("ספארה") ומשונים ("המפקח גאג'ט"), סיים לצלם את ג'קי צ'אן הולך מכות עם איזה מגדל ("שעת שיא"), ובימים אלו הוא מצלם מותחן עתיר אקשן בשם Collatral Damage, בכיכובו של הביריון מאוסטרליה.

ושוב ביקור מולדת. עומד נפעם נוכח צוות קרציות שמתקיפות אותו בשאלות קולניות על סוג המרכך שייתן את הקיק הנכון. גרינברג עונה בסבלנות מסוימת, מדי פעם מציץ בשעון, לא מאמין שכבר אחת בצהריים. "על השעון אתם מקדימים את אמריקה בעשר שעות", הוא מחייך ויוצא מהכיתה, מותיר אחריו ניחוח של אוסקר. כמעט.