ומה עם פרס על מפעל חיים לגליה אלבין?

כולם יודעים שהאוסקר הוא טקס מגוחך. זה לא חידוש גדול, אלא יותר משהו שנעים להדחיק. הרי אין שום סיבה שבעולם ש"גלדיאטור", סרט אקשן-קיץ מוצלח ותו לא, יהיה מועמד רציני לזכייה במרבית הפרסים החשובים. אין שום צידוק לכך שלפי רוב הנבואות סטיבן סודרברג לא ייקבל השנה את האוסקר על הבימוי. זה שנים שמכונת השיווק האמריקאית פועלת גם כלפי פנים, כלפי האקדמיה עצמה – כדי לזכות באוסקר היום אתה לא צריך סרט טוב מדי או כישרון, אתה פשוט צריך להתחיל לגרום לאנשים להאמין שיש לך סרט טוב ביד. אמונה שמתחילה לצמוח בקבלות פנים ועל פוסטרים מבהיקים וסופה בפתק ההצבעה של חבר אקדמיה זה או אחר. "גלדיאטור" סרט טוב? עשו לי טובה.

אבל גם אין מה לבכות. רוצים איכות? לכו לפסטיבלי אינדי אמריקאיים (ושכחו מקאן ו"סאנדאנס", שמתנהלים פחות או יותר באותה צורה, למרות ההייפ האמנותי). האוסקר מתמקד בעיקר בשואו. וגם בנצחונות קטנים: בין הגלדיאטורים של כל שנה מבליחים נצחונות של אמנות על כסף, רגש על שרירים (כמו במקרה של "נמר דרקון"). שלא לדבר על הערך המוסף הכולל נסיונות חוזרים ונשנים להבין איך מתנהלת הקלחת הרותחת והאומללה הזו של הוליווד, זו שכל אחד מאיתנו היה נותן כליה בשביל להצטרף אליה. אולי גם כדי לראות את ספייק ג'ונז בקהל. באוסקר צריך לצפות בגלל האוסקר. אל תשוו לו תכונות מיוחדות.

ואגב, אם בפרסים עסקינו, "נמר דרקון", "להתחיל מחדש", "טראפיק", "ארין ברוקוביץ'", "אחי, איפה אתה?" ו"נערי הפלא" הם מבחינתי הסרטים שאמורים להתחלק באוסקרים השנה. פרס על משחק לתום הנקס וג'וליה רוברטס, בימוי לסודרברג, סרט לאנג לי, תסריט ל"נערי הפלא", צילום ל"אחי, איפה אתה?" ועריכה ל"טראפיק". כן יהי רצון.