מה היית מעדיף להיות, זנב לשועלים או ראש ליבחושים?

אחד הקטעים המרגשים, מפתיעים, מרעננים אך משניים בערב האוסקר הקרוב יתרחש כאשר ג'ף ברידג'ס יתמודד על פרס שחקן המשנה הטוב ביותר לשנה זו. ברידג'ס ניצב בכבוד יחד עם חבורה מוצלחת של שחקנים - אלברט פיני, ג'ואקין פיניקס, וויליאם דפו ובניסיו דל טורו - ברשימת המועמדים לפרס שהופך משנה לשנה לאחת הנישות המוצדקות ביותר האחרונות בטקס. בקטגוריה הזו נוכל לראות בשנים האחרונות את הפריצות המשמעותיות של צעירים מבטיחים, הומאז'ים ראויים לענקי עבר והברקות ליהוק מקוריות; מה שבקטגוריות הראשיות קשה יותר ויותר למצוא, עם ההסתאבות והעיסוק בפוליטיקה פנימית של האקדמיה ושל האולפנים.

בשורות השניות, לעומת זאת, נוכל למצוא הזדמנות להצדיע לג'יימס קובורן, לגלות את אנג'לינה ג'ולי, לומר לקים בסינג'ר "אנחנו אוהבים גם אותך", או לתת לרובין וויליאמס להרגיש חשוב לערב אחד. לכן חזקה כל כך תחושת ההחמצה על שאין פרס לסרט המשנה הטוב ביותר, במאי המשנה או התסריט המקורי המשני של השנה, שם נוכל לראות פנים חדשות, להכיר שמות שיהיה שווה לזכור, ולהעריך הערכה כנה יוצרים שמחוץ למשחק המכור.

ובחזרה לעניין ברידג'ס. ממש חוסר צדק קיומי מגולם בהופעתו ברשימה לפרס המשנה, במקום ההזדמנות לחלוק כבוד לאחיו בו, השחקן המשני של המשפחה, שעם אותם גנים של ג'ף ועם הרבה שנים בהוליווד הפך להיות דמות משנית בהתגלמותה, באין ספור תפקידי משנה כבדי משקל שאיש לא זוכר בדיוק מה היו או מתי. קו-סטאר מקצועי, שהקריירה בצל אחיו, שזכה להיות כוכב אמיתי, רק מדגישה את משניותו מעוררת ההתפעלות. בו ברידג'ס זכאי להיות אות ומופת למשניים באשר הם, בתור האיש שעשה מתפקיד המשנה אמנות, ומהאמנות תפקיד משנה. הוא זכאי כבר באוסקר הבא לקבל פרס על מפעל חיים משנה, פרס שיעשה צדק על עבודתו מחוץ לאור הזרקורים.

ואם לא כך, נוכל רק להמליץ ולחזור ולהתעקש לפתוח במסורת חדשה של "דה בו ברידג'ס אוורד פור סופורטיב לייף אצ'יוומנט", שלצד פרס תאלברג המכובד ייתן, אחת ולתמיד, את המגיע לכבשים השחורות של המשפחות ההוליוודיות, האנשים שכמעט עשו את זה בגדול והאנדר-דוגים באשר הם.