הרייטינג אמיתי. כל השאר לא

היום ישודר הפרק האחרון בתוכנית "המופע של סטיב", ובכך תבוא אל סיומה אחת המתיחות היקרות והארוכות ביותר שנראו אי פעם במחוזותינו. העובדה שמדובר בז'אנר המותיר מעט מאוד מקום לספקות באשר להתפתחות העלילה בפרק הסיום (לא נהרוס אם נגלה שסטיב יגיב בתד-ה-מה!), מאפשרת לערוך כבר עתה סיכום, המצביע על כך שמדובר בכישלון טלווזיוני של ממש. בדיחה שלא עלתה יפה. הנתונים אינם מותירים מקום רב לספק: בשבוע שעבר דורגה התוכנית רק במקום השביעי בטבלאות הרייטינג. אם לוקחים בחשבון שמעליה בטבלה מדורגת "ארץ נהדרת", תוכנית המשודרת בערב שישי – משבצת שידור בעייתית הסובלת מחסרונו של קהל שומר מסורת – ברור שהצופה הממוצע לא גילה התלהבות יתרה מעלילותיו של החבר סטיב, והעדיף אלטרנטיבות אחרות על פניו.

עבור יגאל שילון - ההוגה והמוציא לפועל של התוכנית – מדובר במפח נפש אמיתי. לאיש שהתרגל לאחוזי צפייה מרקיעי שחקים עם תוכניתו הוותיקה "פספוסים", לזה שמצא לכאורה את נוסחת הקסם לליבו של הקהל הישראלי, התברר פתאום שיש גבול לכל תעלול. "אם כל המתיחות" אותה רקח, כשהוא מייעד לה את תפקיד שיחת היום אחרי "כוכב נולד" ו"קחי אותי שרון", התגלתה כמהתלה שדופה שאינה עומדת בציפיות הרבות שתלו בה.

האם מדובר בשינוי טעם פתאומי המתכחש לז'אנר המתיחות, שלא ניתן היה לחזותו מראש? התשובה על כך היא שלילית. מדובר בכרוניקה של כישלון ידוע מראש, ולהלן מספר סיבות להיווצרותה.

המכנה המשותף המצוי בבסיסה של כל מתיחה הוא הרצון העז להטעות את הזולת באמצעות סדרה של אירועים חריגים שיביאו אותו לכדי התנהגות מעוררת גיחוך, אך עם זאת מעוררת הקלה בבחינת "איזה מזל שזה לא קרה לי". חיים לפיד, שחקר את גל סרטי המתיחות הישראליים בסוף שנות השבעים ("תיאוריה וביקורת", 1992), טוען שהמתיחה היא סוג של טקס מעבר משפיל. הקורבן התמים החי את חייו השלווים מוצא את עצמו במצב גבולי, בו מתפרקים הנורמות והסדרים החברתיים המקיפים אותו, עובדה המייצרת אצלו בלילה של כעס, פחד ומבוכה, המלווים באובדן האוריינטצייה הבסיסית באשר לאיך עליו לנהוג. זמן קצר לאחר מכן מושב הסדר על כנו והתרמית נחשפת. יוזמי המתיחה נגלים לקורבן המבולבל כשהם אוחזים את בטנם, ובמקביל עוטים עליו את חיבוקו העז של הממסד - צ'פחה הגונה המנטרלת את כל רגשות האיבה ומסמנת, למעשה, את חדירתו של הברנש לחיקה של הקולקטיביות הישראלית העממית. כעת הוא כבר סוף-סוף "אחד משלנו". אם לא בזכות מבטאו או מוצאו, אזי לפחות בשל העובדה הפשוטה שהוא בר מתיחה.

סוד הצלחתה של מתיחה טובה טמון, אם כן, בדרישה שהיא לא תארך יתר על המידה. במונחים של טלוויזיה מסחרית, מדובר על פרקי זמן המשודרים בין שלושה עד ארבעה קבצי פרסומות. ב"המופע של סטיב" הופר התנאי הבסיסי הזה כבר מהראשית, וצוות שעוד לא נראה כמותו בארץ התגייס למתוח בחור תמים על פני פרקים שלמים. בהתחלה זה אולי סיקרן מעט, אבל מהר מאוד זה הפך לגומי לעיסה עייף וחסר טעם, משהו שגורם לך לנוע בחוסר נוחות על הספה בסלון, כשמתחוור לפתע שהפואנטה כולה של הסדרה מתמצית בתסביך הגודל של שילון – הרצון להוכיח כמה הוא גדול בלעבוד על אנשים.

בפרק הפתיחה סיפר שילון שאת הרעיון לסדרה שאב מסרט הקולונוע "המופע של טרומן", בו מגלה הגיבור שהוא בעצם חי בסרט. מסתבר לו בבעתה שכל קרוביו הם לא יותר מאשר שחקנים או ניצבים בהפקה הוליוודית רבת מימדים, וכך גם באשר לבית ולסביבה שבהם בילה את חייו. "המופע של סטיב" שמרה על עקרונות דומים, רק בזעיר אנפין. בל נשכח שפה זה לא אמריקה, ובאילנה אביטל ניתן להיתקל גם כשהיא בטיול עם הכלב וללא איפור. אבל, ומכך אסור להתעלם, ההבדל בין תוכנית האב לשיבוטה המקומי הוא תהומי ממש: "המופע של טרומן" הציג תמונת עולם הזויה ומסויטת, שבה לא ניתן עוד להבחין בין בדיה למציאות; בין מה שהוא דימוי תקשורתי מחוכם, לבין מה שנתפס בתודעתנו כאמיתי ואותנטי. אם צחקנו, היה זה צחוק גרוטסקי המבקש להקל במעט על תסריט האימים. אצל יגאל שילון, לעומת זאת, הנושאים האלה כלל לא עמדו על הפרק. כוונתו המוצהרת היא הרי לבדר אותנו בפריים-טיים. דהיינו, לדכא כל פעילות חשיבתית מורכבת העשויה להביא להגיגים טורדניים בסגנון "החיים לאן?". כך שמלכתחילה לא יכלה "המופע של סטיב" ליהפך לתוכנית בידור מן השורה. היא, מעצם מהותה, מעוררת אצלנו את האפקטים הלא נכונים.

ואם בבידור עסקינן, לא ניתן להתעלם גם מחשיבותם של הסלבריטאים בסיפור. דווקא משום שאנו סוגדים להם כל כך, אנחנו מעוניינים, באותה נשימה ממש, לראות את הסלבריטאים הללו בחולשתם. רגעים קטנים שיזכירו לנו שמדובר בבני תמותה, כמוני וכמוך, רק בגירסה משופרת ומאופרת יותר. על כן אין לתמוה על החיבה העזה שאנו רוכשים למתיחותיו הקלאסיות של שילון, שהציגו לנו את יקירינו המפורסמים במערומיהם – נבוכים, מבולבלים, אובדי עצות וכועסים. מתיחות שהכניסו את פולחן ההערצה שלנו ואת האגו שלהם לפופורציות הנכונות והראויות לעסקי השעשועים. העובדה שאת המתיחה על חשבונו סטיב אהבו רבים מאיתנו הרבה פחות, מצביעה על גבולות הטולרנטיות שלנו כצופים וכבני אדם. סטיב אולי יזכה ביום מן הימים במעמד של מיני סלב, אבל עד אז הוא פשוט לא ממש מעניין.

* הפרק האחרון ב"המופע של סטיב" ישודר היום (שני) ב-20:30 בערוץ 2