זכרונות יד שלישית

סופרים צריך להעריך על פי הספרים הטובים שכתבו ולא לפי הזיבורית של כתיבתם. כך שלפעמים על הקוראים הנאמנים מוטלת חובת ההבלגה: נכחכח בגרוננו באי נעימות קלה (צרבת?) ונפסח בשתיקה על הסיפור הקצר והיומרני, או להבדיל על אוטוביוגרפיה מיותרת. אכן, יש סופרים שראוי לזכור להם את חסד נעוריהם, ואת לכתנו אחריהם באהבה והערכה רומן אחר רומן, קובץ אחר קובץ. מיותר לצקצק ולשאול באי נחת, אז מה בעצם קרה ל... נתן זך, למשל. את זך הרי אוהבים בגלל "שירים שונים" ו"כל החלב והדבש", ומעריכים את מרדנותו הפואטית. על ספרו המאוחר ועב הכרס "כיוון שאני בסביבה" מותר לדלג.

אך מה לגבי ספרו האוטוביוגרפי של גבריאל גרסיה מארקס, "לחיות כדי לספר"? ללא כל ספק, החלק הראשון מתוך שלושה של האוטוביוגרפיה המארקסית שממשמשת ובאה אלינו, אינו העידית של יצירתו. ניתן כמובן להתייחס לכך בסלחנות ולהזכיר כי זכויותיו של מארקס עומדות לו ולו רק בגלל "אהבה בימי כולירה", "שנים עשר סיפורים נודדים", "סתיו של פטריארך" ו"מאה שנים של בדידות" וכן הלאה. אלא מה? גם האוטוביוגרפיה הבינונית שלפנינו, שרובה תפורה מחומרים משומשים, משווקת נמרצות כיצירת מופת. ולא כך היא.

אמנם הכל יחסי, ומארקס אכן הציב לעצמו בעבר רף גבוה, אך "לחיות כדי לספר" (עם עובד), בעל הכותרת הפומפוזית, הוא בעיקר מייגע ונפוח. מארקס חוזר ומספר וריאציות לא מרתקות על אותם סיפורים שכבר קראנו בעבר בספריו. אך הפעם המורכבות, הפסיכולוגיה, הגוונים, הכל הופך לבלילה של פולקלור דרום-אמריקאי. ייתכן ומרחק השנים לא הקהה את פרטי האירועים בזכרונו, ובתוך כך גם את דמיונות ילדותו, אך "לחיות כדי לספר" הופך אותם למקשת זכרונות נוסטלגית, שבעת רצון מעצמה וקהת שיניים.

לאורך הקריאה הולכת ונוצרת הרגשה שגרסיה מארקס מוכר לנו זכרונות יד שלישית, מ?סו?פ?ר. מעריצי מארקס, ורבים מהם מהלכים בינינו, אולי ישמחו לדעת את הקשר בין הביוגרפיה המשפחתית לבין יצירתו, ולגלות שאאורלינו מ"מאה שנים" הוא למעשה בן דמותו של סבו של ג.ג מארקס. "לחיות כדי לספר" משופע בפרטי טריוויה שכאלה. אבל אם הביוגרפיה היא המקור והרומנים של מארקס הם הבדיון, כאן נדמה שדווקא החיקוי האמנותי שידענו בעבר חזק ואפקטיבי בהרבה ממה שמתיימר להיות המקור האוטוביוגרפי.

בפרקים המאוחרים בספרו, שבמרכזם עומד מארקס כסטודנט וסופר צעיר, מסתמנת תפנית מסוימת לטובה. נדמה שכאשר מארקס מספר על נעוריו, ובתוך כך על לבטיו כסופר מתחיל, הוא כנה יותר, ולו ברמה הספרותית. ובכל זאת גם כאן הדבר המרתק ביותר הם לא אותם פכים ביוגרפיים שמארקס מפזר כדוחן לתרנגולות פתיות, אלא דווקא רשימת הקריאה של הסופר המתפתח, החל מהספרות הדרום-אמריקאית לה נחשף בנעוריו, דרך בורחס, ג'ויס, קפקא, ז'יד, וולף ובעיקר פוקנר. מארקס חושף את אהבתו אליהם ואת השפעתם עליו ועל כתיבתו. אלה בין הרגעים הבודדים שניכרים בהם להט והתלהבות שכל כך חסרים כאן.

זה לא בהכרח חייב להיות כך, ודי אם נתבונן ב"נערות" ו"עלומים" של קוטזי - שני פרקי אוטוביוגרפיה שמתארים התבגרות צורבת וכנה של אדם שלא שכח את מרירותו ועוקצו של העבר, שלא שיטח את עברו לכדי אקזוטיקה פלאית וחסרת מעוף.

למרות כיכובו ברשימת רבי המכר, "לחיות כדי לספר" פונה בעצם לקהל מצומצם שחושק במקרא ביוגרפי לעבודתו של מארקס. אם אתם רוכשים את הדיסק החדש(?) של הביטלס, אפשר להוסיף את מארקס בדרך לקופה. גירסאות דהויות אף פעם לא הטרידו אותנו, הרי מאקונדו זה כאן.