קח את הכסף וברח

"ומספרים לנו שיום אחד/ תבוא מיכל ינאי/ ותעשה את העולם הזה שמח בוודאי/ הלוואי"
(מתוך השיר "שפכת הזורם" של להקת טיפקס)


אתמול, בשעות הערב המוקדמות, הצטופפתי עם עוד כעשרים אנשים ליד הקיוסק השכונתי, כשבגופי מפעמת קדחת ההימורים. את תחושת הרליגיוזיות שנשבה בין כל באי הקיוסק אי אפשר היה לפספס. היתה זו אחדות ישראל שמיזגה את כל שדרות העם; כור ההיתוך האמיתי. עול המשכנתא נשכח לגמרי, והארנקים נשלפו בחדווה. אזרחים בירכו איש את רעהו וטינות ישנות בין שכנים נעלמו במחי טופס משותף, שאם יזכה יפתור משנים ארוכות של תשלומי ועד בית. אכן זמנים טובים.

כמה שעות מאוחר יותר התברר שפני המדינה כפני הקיוסק הסמוך לביתי: בצעד חסר תקדים התאחדו ערוצי הטלוויזיה 1 ו-2 לשידור משותף מבית מפעל הפיס של הגרלת החמישים מיליון – מהלך שלא נראה כמותו מאז מלחמת המפרץ – מה שגרם לי להבין שפעם נזקקנו לצפירות סקאדים על מנת לאחד את השורות, ובעשור שחלף המרנו אותם ברצון משותף ליהפך למיליונרים.

הנהלת מפעל הפיס הבינה שאת המסיבה הזאת אסור לחפף. הם הוציאו את עירית ענבי לחופשה ללא תשלום ושכרו את שירותיה של מיכל ינאי, מי שנבחרה לאחר מיונים קפדניים והופיעה כשהיא עוטה לגופה שמלת ערב שחורה. מלווה בתזמורת נשפנים וברביעיית בנים ובנות ששוררה מין פזמון מארשי בשבחי המפעל הציוני שאנו עדים לו, ידעה ינאי לספר שהזוכה המאושר "יקום מחר לבוקר חדש וייצא מהמיתון". אחריה קיבל את רשות הדיבור יו"ר הדירקטוריון, שמעון כצנלסון, והסביר ש"במפעל הפיס כל אחד זוכה".

הסוציולוג האמריקאי רוברט מרטון, שחקר את תופעת הסטייה בארצו, מצא שבמשטר הקפיטליסטי בארה"ב – משטר אותו אימצה ישראל בחום רב בשנים האחרונות – קיימת סתירה פנימית שלא ניתן להתכחש לה. מחד, האתוס התרבותי של המעצמה, עליו התחנכו (ומתחנכים) דורות של אמריקאים, מהלל את כוחו של הפרט לשלוט בחייו ולזכות ברווחה כלכלית ובברכת האל, בתנאי שיגלה נחישות ורצון לעמול. מאידך, מיליונים של אזרחים מבינים מדי יום שלא משנה כלל כמה זיעה הם יגירו מגופם, האושר המיוחל לא יהפוך להיות מנת חלקם. לא בעולם הזה, על כל פנים. לאחדים מהם זוהי מהלומה נפשית שלא יוכלו להתאושש ממנה, וכתוצאה מכך הם יהפכו סוטים, בשפתו של מרטון: הם יעזבו מרצון את עבודתם ויזכו לכינוי בטלנים, כאלה שהעדיפו להישמט מעגלת החיים השועטת. אחדים יהפכו לפושעים ופורעי חוק וינסו לקחת לעצמם נתח הגון בדרכים לא כשרות. אחרים ישתגעו ויתמכרו לאינסוף האופציות אותן מציעה מעצמת השפע.

קיימות ודאי אפשרויות רבות אחרות, אבל ניתן בהחלט לטאטא אותן עמוק לתוך מנהרות הסאבוויי. הסיבה לכך פשוטה: הרוב המכריע והדומם, טוען מרטון, יצליח ליישב בתוכו את הסתירה הבלתי אפשרית הזאת. נשאלת כמובן השאלה איך גורמים לו לעשות את זה. התשובה פשוטה אף היא: מנגנונים שונים במדינה הקפיטליסטית פועלים כל העת לשמר אותנו נורמלים. הם דואגים שלא נשתגע חס וחלילה ונתחיל לעלות על בריקדות. לשם כך הם יוצרים עבורנו חלומות מתוקים, שווים לכל נפש, הנעטפים בדרך בלתי מזיקה בעליל בתלתלי הבלונד של מיכל ינאי. כמה קל לשגות באשליות: זה בידיים שלך, החיים עשויים להשתנות אם רק תמלא טופס קטנטן, ואולי עוד אחד, ואחד אחרון ודי בשביל להגיד שעשית הכול. אפילו מיכלי מילאה טופס. בבוקר שאחרי יהיה אדם אחד מאושר שיעטה על פניו מסכה אווילית, אך כל השאר יצטרכו לשאול את עצמם מהיכן בדיוק הם מגרדים את הכסף לדמי חנוכה הממשמש ובא.