בדרך לקלבוש

היום יום שלישי. היום הכרעת הדין. היום יוחלט אם אנחנו אשמים או זכאים. אם אתם צריכים להמר, לכו על הרשעה. אם תוכלו, שימו כמה שקלים גם בשבילי, שמעתי שבכלא 6 פתחו שק"ם. "החיים זה מה שקורה לך כשאתה עסוק בתכנון דברים אחרים", אמר ג'ון לנון. לו בטוח היו תוכניות אחרות לערב ההוא, האחרון. גם לי היו תכנונים - הסיפור שהתחיל להיכתב כאן לפני יותר משנה אמור היה להיות משהו אחר לגמרי. לפחות פעמיים השתנה הז'אנר.

עד לפני שנה וחצי המדיניות היתה לשחרר סרבני מצפון אחרי חודשיים-שלושה. לכן בראשית תכננתי מיני-דרמה. סטוץ קצר, אני וכלא 4. שום דבר מחייב. מעט לפני שהגיע תאריך הגיוס שלנו, החליטו בצבא להפסיק לשחרר סרבנים. סרבני המצפון הלכו לכלא לחודש, וממנו שוב לבקו"ם, ושוב לכלא לעוד חודש, ושוב, ושוב. זה היה בחורף, ואף אחד לא ידע מתי כל זה ייגמר. חשבתי: סבבה, נהפוך את זה לסדרה: "אוז" עם הבלחות מאפיה מ"הסופרנוס", רק במדי צבא. ואז הגיע הטוויסט האחרון – הצבא החליט לקחת אותנו לבית דין. שוב הסתגלתי, בלתי נלאה כמו בוש כשהוא דואג לבריאות השיניים של סדאם. חשבתי: לא נורא, אז זו תהיה סדרת בית משפט. משהו כמו אלי מקביל, רק בלבנט ועם טוויסט שמאלני. יפו ועורכי דין, חקירות נגדיות, כיבוש וחומוס. אחלה.

הבעיה היתה שכמו אצל אלי מקביל, אחרי העונה הראשונה הכל התחיל להימתח כמו מסטיק. אביב, קיץ, סתיו, ועכשיו שוב החורף. ארבע עונות, שלוש יותר ממה שצריך. הטענות המקדמיות, החקירות הראשיות (העדויות שלנו), החקירות הנגדיות, הסיכומים. אפילו תינוק האוגצ'קה הרוקד לא יכול היה לסייע. זה פשוט נמשך ונמשך. תשעה חודשים שהמשפט המחורבן הזה ייגמר תוך חודש-חודשיים, שהכרעת הדין כבר מעבר לפינה. אם נורשע היום (ונורשע היום) – זה לא הסוף. נשארו עוד הטיעונים לעונש ופסק הדין – ההחלטה איזה עונש נקבל. אבל לא מדובר בהרבה זמן, משהו כמו חודש-חודשיים.

אני לא יורה בחושך כשאני מנחש שמחר נורשע. כבר מזמן הסבו את תשומת לבי לכך שהתובע והשופט לובשים את אותם מדים ומקבלים את המשכורת שלהם מאותו כיס. בית הדין הוא חלק מהצבא, לכן הוא כנראה לא יכול לפסוק אחרת. בכל זאת אומר דבר אחד לזכותו של אב בית הדין, אל"מ אבי לוי. למרות הדרגות, למרות היותו שופט צבאי, למרות הפגנות הכוח של התביעה הצבאית הראשית (עינת רון, התצ"ר, ביקרה אצלנו בדיונים); למרות אלו ההליך המשפטי היה הוגן במובן אחד חשוב - נתנו לנו לדבר. אפשר היה למנוע מאיתנו את הזכות להשמיע את דברינו בהרבה תואנות פורמליות. חששנו מכך. אבי לוי ושני שופטי הצד שמעו אותנו. זה לא מעט.

כיוון שהדיון במשפט לא הצטמצם לעניין הטכני (סירבנו או לא סירבנו), התקיים כאן גם דיון עקרוני. לכן ההחלטה של השופטים, שתינתן היום, תצטרך להתמודד גם עם השאלות העקרוניות – האם צריך להרשיע סרבני כיבוש? האם צריך לשמור על החופש המצפוני שלנו? בינתיים, כבר שנה שהצבא עקבי בתשובותיו לשאלות הללו.

אני מסרב כי החברה הישראלית שולטת בפלסטינית וכך הורסת את שתיהן: כלכלית, חברתית, מוסרית. אני לא מסרב כיוון שבישראל כולאים סרבני מצפון. לכן, בדרך כלל, אני משתדל להימנע מדיון בסרבנות עצמה. לעסוק בלגיטימיות של הסירוב במקום בסיבת הסירוב זו הדרך הקלה של אנשים ותקשורת לברוח מהעיקר לטפל. קל לברוח לשם, אבל לא נכון. העיסוק בחופש המצפון ובחשיבותו לדמוקרטיה מתאים למדינה אירופית שחייליה נשלחים לכבוש בעיקר רחובות ראשיים בצעדות של יום חג. אנחנו רחוקים משם, ולכן אני מעוניין לשכנע את מי שמתנגד ליציאה מהשטחים ולא את מי שמתנגד לסרבנות.

בכל זאת, כיוון שהיום בצהריים (13:00 ברחוב יפת 73 ביפו, למעוניינים) תוצג העמדה של השופטים באשר לשאלת הסרבנות (שלנו ובכלל), אני רוצה הפעם דווקא כן להתמודד עם הנושא הזה. להשיב פעם אחת לשאלות של אלו שמתנגדים ברמה העקרונית לסרבנות מכל מיני סיבות: כי הצבא מגן עלינו; כי אסור ש"צבא העם" יורכב מקבוצות של עממים נפרדים; כי סרבנות מערערת את הדמוקרטיה.

(ובמובלע: בלי צבא הערבים יהרגו אותנו)
שאלה מעניינת, הנה כמה שאלות בתמורה: מה יקרה אם כל הפלסטינים יהפכו פתאום למחבלים מתאבדים? מה יקרה אם בכל העולם אנשים יפסיקו להילחם במלחמות שאפשר למנוע? התשובה היא שאין לי מושג, וזה גם לא ממש משנה - זה לא יקרה. תיאורטית, לדעתי, ברגע שכמות הסרבנים תגיע לסף קריטי גבוה (5,000? 10,000? 20,000?) הממשלה תצא מהשטחים. בטוח שזה יקרה הרבה לפני סופים אפוקליפטיים אחרים (אף אחד לא מתגייס, הצבא מתמוטט, סוריה ואיראן תוקפות אותנו, כולם מתים). כשזה יקרה אני אוכל להתגייס ולהגן על הגבולות. אני מסכים שלצבא, גם היום יש גם תפקידים מוצדקים, אבל כשהוא שולט בשטחים זה לא משנה. לי אסור להתגייס לצבא כשהוא גורם להרס שני העמים.

(ובמובלע: היום אתה מסרב, מחר כל אחד יסרב, תהיה אנרכיה)
אני מתלבט בקשר לשאלה הזו. מצד אחד, יש הבדל גדול ביני לבינם. הערכים שאני נשען עליהם כשאני מחליט לסרב הם הומניסטיים ודמוקרטיים. הסירוב של המתנחלים נשען על ערכים אחרים – ערכים של קדושת האדמה וקדושת אתרי פולחן (מערת המכפלה, קבר יוסף). ערכים אלה מקודשים בעיניהם מחיי אדם. ערכיי מקובלים על הרוב במדינות הדמוקרטיות וכך גם השקפת העולם שלי, הנגזרת מערכיי. הערכים שלהם ממש לא. מצד שני, אני גם מאמין בכך שבמידת הניתן, אין לגרום לאדם לעשות דבר המנוגד למצפונו, יהיה אשר יהיה, כל עוד, כאמור, שאינו פוגע באחרים. מהצד הראשון שוב – הסרבנות שלהם כן מזיקה לאחרים – למיליונים שחייהם ניזוקים מהכיבוש, לחיילים השומרים על המאחזים... מהצד השני: אבל הם לא תופסים כך את המציאות… בכל מקרה, הסרבנות מאף צד לא תמוטט את המדינה לאנרכיה או תמנע מהצבא לעשות מה שהממשלה מורה לו. שורה תחתונה: אני עדיין מתלבט.

(ובמובלע: הרוב קובע, ואתה עושה דין לעצמך, מצפצף על חובותייך)
א. במדינה ששולטת על 3.5 מיליון אנשים חסרי זכות הצבעה, צריך להסס רגע או שניים, לחשוב עליהם, לפני שקוראים לה דמוקרטיה. ב. דמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב. היא גם זכויות יסוד, היא גם שוויון. אלו, כידוע, לא מתקיימים בשטחים. ג. מהבחינה המעשית, 5 אנשים פחות במחסומים לא מזיזים לבוגי את קצה המשקף. גם לא 1,200 (אם תכללו את כלל הסרבניות והסרבנים בארץ). ד. מהבחינה העקרונית, המעשה שלי הוא מאוד דמוקרטי: אחת מזכויות היסוד היא חופש המצפון – הזכות לא לעשות דברים המנוגדים למצפוני, כל עוד זה לא מזיק במידה גדולה לאחרים (אדם שמצפונו מורה לו לרצוח ילדים לא זכאי לחופש המצפון). לאורך ההיסטוריה סרבנות מצפון היתה אחד האמצעים הבולטים להתנגדות לחוסר צדק - מראה עבור החברה להביט בה. ו. אני לא מתנער מהחובות שלי. אני מוכן לעשות שירות אזרחי חלופי ומקביל בכל עת. ז. הכיבוש ימוטט את החברה בישראל בסופו של דבר. הסירוב מתנגד לו ולכן שומר על הדמוקרטיה ולא מזיק לה.

אני מתווכח עשרות ויכוחים, עונה מאות ואלפי פעמים לטיעונים ולשאלות האלו. מי שחושב שאני עושה דבר לא מוצדק נמצא בחברה טובה. 70%-80% התנגדו לסרבנות בסקרים שערכו "אומץ לסרב". כמותם רוב העיתונאים והפובליציסטים. פחות מעשירית מחברי הכנסת תומכים בסרבנות. הרוב מוחץ של הפרשנים המשפטיים יגידו שגם בג"צ עם המתנגדים (בג"צ זוננשיין). בכל זאת, הצדק איתנו. אני מאמין שסרבנות היא דבר לגיטימי וצודק, שהיא מביאה תקווה לאנשים. לכן אני מוכן להמשיך גם מול חומת הקונצנזוס, לכן אני מוכן לחזור לביצים הקשות של כלא 4.