חנניה וחנונפינקל

פול סיימון וארט גרפונקל חוזרים. לא ברור למה, אבל לא ברור למה לא. היתה איזו חזרה לאקוסטיקה, שקצת החזירה לאופנה את המוזיקה המופלאה שיצרו הצמד יחדיו בין השנים 1964 ל-1970. האיחוד שלהם, מוקדם יותר השנה, עזר גם הוא. אבל זה לא תירוץ. חמישה תקליטים בלבד הקליטו פול סיימון וארט גרפונקל בקריירה הקצרה שלהם כצמד, חמישה תקליטים שהם אבני יסוד במוזיקה המודרנית. הדי.וי.די החדש, המתעד את הופעת האיחוד המיתולוגית שלהם בסנטרל פארק בשנת 1981, יחד עם מבחר הלהיטים הכפול המלווה אותו, שהפך להיט מפתיע רק ודווקא בישראל, הם הזדמנות מצוינת להיזכר כמה הם מוצלחים ולסקור את כל מוצרי המדף האהובים שלהם. בבקשה.

פול סיימון נולד באוקטובר 1941 בניוארק, ניו ג'רזי. ארט גרפונקל נולד שלושה שבועות אחריו, בצד השני של מנהטן, בשכונת קווינס. ההורים של סיימון כנראה הרגישו שמשהו לא בסדר, ואחרי כמה חודשים עברו לגור בקווינס, לא רחוק מההורים של גרפונקל. כבר בכיתה ו' הם השתתפו זה לצד זה בהפקה של "עליסה בארץ הפלאות" שהועלתה בבית הספר שלהם, ומיד אחר כך הם הפכו חברים.
עוד לפני שצמח להם שיער בבית השחי, הם התחילו להיפגש במרתף הבית של משפחת גרפונקל ולשיר ביחד. היה להם צורך עצום לשיר כאילו הם אותו בנאדם, ולכן הם היו יושבים קרוב מאוד ומחקים זה את תנועות הפה של זה. גרפונקל סיפר בשנת 1973 ל"רולינג סטון": "נניח שרציתי להבין איך פול שר את האות T, אז הייתי מביט בדיוק מה הוא עושה עם הלשון, איך הלשון פוגעת בשיניים העליונות, ומחקה אותו".

אין מה לומר, הילדים מאוד חיבבו זה את זה. וכבר בשנת 1957, כשהיו בני 16 בלבד, הקליטו תחת השם "טום וג'רי" שיר שהגיע למצעד הפזמונים האמריקאי. אבל עברו עוד שבע שנים עד שהם שוב נפגשו בוילג' בניו יורק, אחרי שלא התראו די הרבה זמן והחליטו לנסות לשיר ביחד כצמד.

בתחילת הדרך, כנערים בתיכון, הם ניסו לחקות את האחים אברלי, הצמד המצליח משנות החמישים ששר בין היתר את הלהיט "Bye Bye Love", אבל עד שעברו את גיל החצ'קונים התרחשה מהפכת הפולק הגדולה עם ג'ון באעז, והרבה יותר חשוב, עם בוב דילן. וכך התקליט הראשון שהקליטו סיימון וגרפונקל הוא בעצם מפגש בין האחים אברלי לדילן. בין המלודיות המתקתקות מעשור קודם לבין הפולק החדש והמחאתי, שהיה אז הסגנון המוזיקלי האהוב על האיליטה התרבותית הסנובית של ניו יורק.

האלבום נקרא "רביעי בבוקר, שעה שלוש", והוא מכיל את הלהיט הגדול הראשון שלהם, "צלילי השקט". אני לא יודע מתי שמעתם את השיר הזה בפעם האחרונה, ובכל מקרה אני ממליץ, תעשו לעצמכם מבחן קטן - שימו את השיר הזה בדיסק, ושבו בשקט. השיר מתחיל בצירוף של ארבעה תווים, תיבה שפול סיימון פורט על הגיטרה במונוטוניות ואז חוזר עליה שוב ושוב. כל תיבה לוקחת שנייה. שתי תיבות מנוגנות סולו ובאמצע השלישית נכנסים סיימון וגרפונקל בהרמוניה. גרפונקל עם הקול הגבוה מלמעלה וסיימון עם הקול הנמוך מתחתיו.

“Hello darkness, my old friend, I’ve come to talk with you again…"
עכשיו, תקשיבו לזה. אם זה מרגש אתכם, עברתם את הבחינה. אם לא, אז אין לי שום דרך להסביר לכם כלום. כמו בהרבה עניינים שקשורים לאמנות ולמוזיקה, אם אתם מקשיבים לזה ולא מצליחים להתפעל מכמה שזה מושלם ומרגש, אני מניח שאנחנו לא מדברים באותה שפה.

זהו. עכשיו, משהעליתי את הרף למשתמשים בכתבה, נוכל להמשיך. האלבום הראשון, זה שאנחנו דנים בו, הוא לא מושלם. חצי ממנו שירים מקוריים של סיימון, חצי גירסאות כיסוי לשירי עם או לשירים של גיבורי פולק מהתקופה, וכמובן שיש שיר אחד של דילן, כהצדעה בלתי ניתנת למעקף. השיר היפה בתקליט נקרא "Bleecker street", על שם הרחוב המפורסם בוילג', והוא אחד השירים היפים ביותר שנכנסו אי פעם למגירת "איך זה יכול להיות שאיש לא מכיר אותם". יש לו גם מנגינה יפהפיה וגם טקסט פיוטי, שמאפשר ממש לחוש את החורף ברחוב הזה, גם דרך אדי קיץ ישראלי.

התקליט הראשון לא הצליח מיד, וסיימון וגרפונקל נאלצו לעבוד קשה כדי להתפרנס. סיימון נסע לאנגליה, גרפונקל הצטרף אליו לתקופה מסוימת. פרט לעובדה שבאותה תקופה ספגו השניים השפעות חזקות של פולק אנגלי, לא היה במסעות האלה שום גוון הרואי. סיימון אפילו הקליט באנגליה תקליט סולו ובו שירים חדשים. תקליט שלא ממש הצליח (אבל כל עותק שלו שווה היום אלפי לי"ש).

בינתיים באמריקה לקח המפיק שלהם את השיר "צלילי השקט" כפי שהופיע באלבום הראשון, ונכנס איתו לאולפן עם להקת הליווי של בוב דילן כדי להפוך אותו יותר אנרגטי ומסחרי. ואכן השיר בגירסתו החדשה הגיע במהירות לראש מצעד הפזמונים האמריקאי ונוצר לחץ גדול על סיימון וגרפונקל לנפק עוד להיטים. בתחילת 1966 יצא אלבומם השני "צלילי השקט" ובו הגירסה המוקפצת של השיר, כפי שהצליח במצעדים, וצרור שירים חדשים, שחלקם כבר הוקלטו על ידי סיימון לבדו וכעת עברו הקלטה זוגית מחודשת. התקליט הזה מכר מיליונים והפך אותם לסיימון וגרפונקל המפורסמים.

בניגוד לתקליט הראשון, הכיוון כאן הוא פולק-רוק. האווירה העממית, ההצדעות לוודי גטרי ופיטר פול ומרי נעלמו. במקום זה סיימון מוציא מהגיטרה האקוסטית נוכחות של רוקנרול. מה שעוד נחמד בשמיעה חוזרת הוא שרק שלושה מהשירים בדיסק הם להיטים ששומשו רבות עם השנים, כל השאר יהיו לרוב הקונים שירים כמעט בלתי מוכרים ולכן יאפשרו גם חוויית מפגש ראשונית מרגשת.

העבודה על התקליט השלישי, תקליט התבלינים, "פטרוזיליה, מרווה, רוזמרין וטימין", החלה והסתיימה גם היא בשנת 1966, כלומר הצמד הוציא באותה שנה שני תקליטים, אבל נקודת המוצא היתה חדשה. סיימון וגרפונקל כבר היו כוכבים, והם הכתיבו עכשיו את התנאים. כמו שהסביר פעם גרפונקל: "התחלנו להאט את תהליך העבודה, ותחת השפעת הביטלס, לדאוג שכל תקליט שלנו יהיה יצירה. חוץ מזה היינו בתחושה שאנחנו יכולים לכתוב להיטים, שאנחנו מבינים איך עושים את זה".

והם אכן הבינו. ולא רק הם. בחודשים שקדמו ליציאת התקליט הוציאו הביטלס את "Revolver", בוב דילן הוציא את תקליטו הכפול "Blonde on Blonde", והכי חשוב, הביץ' בויז הוציאו את "Pet Sounds". זה אחד מחמשת התקליטים הטובים ביותר שנוצרו אי פעם, וזה התקליט שדירבן את הביטלס להיכנס לאולפן ולצאת ממנו עם "סרג'נט פפר", ולשנות שוב, ולתמיד, את פני המוזיקה המודרנית.

סיימון וגרפונקל כבר היו אז פופולריים מאוד. המבקרים מיקמו אותם בין מה שנקרא אז "משוררי פופ", אנשים שהטקסטים שלהם ראויים להידפס בספרי שירה. הצעירים ראו בהם נושאי דגל ובשורה, גם אם המחאה שלהם היתה מאוד אנינה.

התקליט הזה נמשך פחות מ-30 דקות. הוא קצרצר. בשמו יש רמיזה למריחואנה, שנקראה אז בסלנג גם בשם "תה". הוא נפתח ב"סקרבורו פייר", שיר עם השפעות פולק אנגליות, ובטון אופטימי, ומסתיים בקטע יוצא דופן שבו הצמד מזמר בעדינות שיר ערש בזמן שקריין מקריא את מהדורת החדשות. בין השאר הוא מדבר שם על ניקסון, מרתין לותר קינג, ועל מותו של לני ברוס, שלו מוקדש כל התקליט. גם 35 שנה אחרי, מהדורת החדשות הזו עדין מצמררת.

התקליט הרביעי, "Bookends", יצא בשיאה של מלחמת וייטנאם, כשנושא הגיוס וההתנגדות למלחמה הוא זה שהסעיר ביותר את ארצות הברית. הוא גם יצא אחרי ש"סרג'נט פפר" הציב רף גבוה של יומרנות בפני יוצרי רוק. ולכן לא מפתיע שחציו הראשון של התקליט סודר כמחזור שירים עם קונספט. הוא מתחיל בנעימת נושא, ובמרכזו קטע הקלטה שעשה ארט גרפונקל בבית אבות, ומכיל שיחה בין זקנים. שיר הסיום של היצירה, "Old Friends", תיאור של זקנים יושבים על ספסל, שהוא לא רק אחד השירים הכי יפים ועמוקים בעולם, הוא גם שיר מפתיע בבגרותו כשמבינים שכתב אותו אדם בן 25.

אבל לב התקליט, המרכז, נקודת המשען שלו, היה השיר "אמריקה", שנחשב מרגע שהושמע לראשונה להמנון תקופתי, שיר שמצליח להסביר בשלוש וחצי דקות את האופן שבו הרגישו באותו זמן אמריקאים רבים כלפי מדינתם. לא מפתיע שהתקליט הזה הגיע תוך שבוע לראש מצעד המכירות האמריקאי ושהה שם חודשיים.

סיימון וגרפונקל, למרות עדינותם, הצליחו להתברג בין הדלתות, ג'ניס ג'ופלין וג'יימי הנדריקס, כהרכב שמדבר בשפה החדשה שהצעירים רצו לשמוע. למרות שלא היתה אצלם גיטרה חשמלית, בטח לא בקטעי סולו, בטח לא באגרסיביות, סיימון וגרפונקל לא נחשבו יורמים או משהו כזה. הם פיצו בעומק וביצירת תחושה של אמנים רציניים, על העובדה שגם אם הגברת את הפטיפון לשיאו, ההורים לא היו מתעצבנים עליך כששמעת אותם.

לא מפתיע שבאותה שנה בחר מייק ניקולס שירים מתוך התקליט הזה, ובראשם "גברת רובינזון", להוביל את סרטו המונומנטלי "The Graduate", "הבוגר" בתרגום לעברית, שבו אן ברנקופרט מפתה את דסטין הופמן הצעיר, כמשל על היחס בין הורים לילדים באמריקה של סוף הסיקסטיז. ורק להזכיר - הצמד האוסטרי קרודר ודורפמייסטר הוציא לפני כמה שנים תקליט שהעטיפה שלו היא העתקה של עטיפת התקליט הזה.

הפסקול המקורי של הסרט, כולל הפוסטר עם תמונתו של דסטין הופמן מול הרגל של אן בנקרופט, הכיל שירים של סיימון וגרפונקל לצד קטעים אינסטרומנטליים מתוך הפסקול, שאותם הלחין דייב גרושין. אין לתקליט עצמו הרבה ערך מחוץ לקונטקסט של הסרט. השנה יצא בעולם דיסק חדש ועליו כל השירים של סיימון וגרפונקל שהופיעו בסרט, לצד שירים נוספים שהופיעו בפסקול מאת אמנים כמו האמהות והאבות, דונובן ונילסן. גם הדיסק הזה מיועד לאוהבי הסרט בלבד.

בסוף שנות השישים נחת האדם הראשון על הירח. בוודסטוק היו שלושה ימים של שכרון חושים, אבל מיד כשאלה תמו התברר שהמציאות הרבה פחות היפית ומסטולית. וייטנאם, המלחמה הקרה, אפילו הרצח המזעזע של השחקנית ההוליוודית שרון טייט בידי צ'רלס מנסון המטורף, היו תפריט החדשות של העונה.

לסיימון וגרפונקל די נמאס אחד מהשני. כל אחד מהם חשב שהשני תפס עליו תחת, ובמיוחד פול סיימון שכתב את כל השירים, והתחיל להרגיש יותר ביטחון בקשר ליכולת שלו לשיר לבד. קשה להניח שסיימון וגרפונקל נפרדו בגלל שהביטלס נפרדו, אבל כנראה היה משהו באוויר. עשור חדש, תכף הכל יהיה דיסקו, חברים ישנים נראו פתאום ישנים מדי.

רגע לפני שירדו מעל במת ההיסטוריה, רק כדי לחזור בעתיד להופעות איחוד שיזכו לקהל של מיליונים (במסגרת אחד האיחודים האלה הם כבשו גם את איצטדיון רמת גן), הוציאו סיימון וגרפונקל את תקליטם הרציני והמצליח ביותר. תקליט ששמו סימל יותר מכל את הצורך האמריקאי של התקופה בקצת שקט. "גשר על מים סוערים" ושיר הנושא שלו שכבו בראש מצעדי המכירות בכל העולם במשך חלק גדול מהשנה, אבל זה רק הנתון הסטטיסטי. שירי התקליט נוגנו בכל רדיו, ורוח התקליט סימנה את הכיוון אליו ילכו בעשור החדש של היוצרים האישים, הסינגר-סונגרייטרז, אלה שכותבים ושרים בעצמם את שיריהם.
התקליט הזה מתחיל כבר בעטיפה. סיימון עומד לפני גרפונקל, שניהם במעילים, לסיימון יש גם צעיף. התמונה גרעינית, קצת מטושטשת, אפשר בהחלט לחשוב שהם עומדים בערפל על הגשר. באופן מפתיע התקליט הזה אינו מתחיל עם גיטרה. זה פסנתר, אולי אפילו שניים, שמובילים את המאזין אל המילים
"כשאתה מודאג, מרגיש קטן/ כשדמעות ממלאות את עיניך/ אני אייבש אותן".

אחר כך באים "הנשר עובר", "ססיליה", "הבוקסר" ושיר פחות מוכר אך משמעותי, "להתראות, פרנק לויד רייט". שיר המוקדש לארכיטקט הנודע, ונחשב לשיר הפרידה שכתב סיימון לגרפונקל (שלמד פעם ארכיטקטורה). ואם זה לא מספיק, לקראת סוף התקליט מופיעה גירסה בהופעה חיה של השיר "Bye Bye Love", שירם של האחים אברלי, ששני חברי הצמד כה העריצו בילדותם.

זהו. אחר כך הם התפרקו, סיימון עשה קריירה מפוארת, גרפונקל פחות. אבל מה זה משנה? מה שנשאר זה התקליטים, שכל כך מתאימים דווקא עכשיו למצב הרוח הישראלי העגום.

כאמור, לצד חמשת הדיסקים נוספו בשנים האחרונות כמה מוצרים חדשים. הדיסק הזה מתעד הופעה חיה משנת 1967. זו הופעה חיה עדינה ויפה במיוחד, והיא כוללת שירים מתוך שלושת התקליטים הראשונים בלבד.

במקור זה היה תקליט כפול, כעת זה יוצא גם על די.וי.די, שהוא מיוחד במינו. כמעט עשור וחצי אחרי שנפרדו, חזרו סיימון וגרפונקל להופיע ולבצע את השירים המוכרים בצד שירים מתחילת קריירת הסולו של פול סיימון. הקונצרט מצולם עם מעט מצלמות, אין בו שום פירוטכניקה, ובזה כוחו. כמעט שעתיים עם סיימון וגרפונקל מאפשרות לראות אותם בדיוק כמו שהם: שני יורמים, עם נוכחות בימתית מוגבלת, שיכולת השירה שלהם חסרת תקדים. מסמך מרתק.

דיסק כפול מהסדרה הענקית של סוני שיצא רק לאחרונה. בדרך כלל הכותרים בסדרה הזאת, המנסים לצמצם קריירות שלמות לתוך שני דיסקים, הם די בעייתיים. אבל דווקא במקרה של סיימון וגרפונקל, 40 שירים מתוך 5 האלבומים שלהם זה דווקא סידור טוב. וכך יוצא שהדיסק שלהם הוא בינתיים הכותר הטוב ביותר בסדרה ואוסף מאוד ממצה של הצמד.

האוסף הראשון של הצמד הופיע ב 1972. יש בו 14 שירים, והוא מוכר היטב בישראל בזכות העטיפה הירקרקת שלה וכובעו המצחיק של סיימון מהשלב שבין הקרחת לפיאה. זה אוסף ישן, אבל מוצלח, ובעצם זה אחד מאוספי הלהיטים הטובים של כל הזמנים. נדמה לי שכרגע האוסף הזה קצת חסר בחנויות, אבל הוא ישוב.

קופסה בת שלושה דיסקים שיצאה לפני כמה שנים, ומכילה הקלטות ראשוניות של הצמד וכמה קטעים נדירים, אבל קשה להגיד שהיא מיוחדת במינה.

אז מה אני מציע? רק כדי להבהיר, כל חמשת התקליטים של הצמד הם יצירות מופת שחובה להחזיק בבתים תרבותיים. התקליט הראשון הוא כביכול הפחות נחשב שלהם, ועדיין הוא יותר מוצלח כמעט מכל תקליט חדש שיוצא עכשיו. כולם שורדים מצוין את שיני הזמן, וכדאי לשים לב שבכל אחד מהם יש רק שלושה-ארבעה להיטים מוכרים, והשאר שירים שלא שמעתם כבר הרבה שנים, אם בכלל, כך שאין תחושה של אוסף להיטים. אם הייתי צריך לבחור רק דיסק אחד, הייתי מוריד את הראשון והאחרון ובוחר מבין שלושת תקליטי האמצע.

ואגב, האלבומים האלה יצאו לא מזמן מחדש בשתי הדפסות. בקופסה קטנה (וחסכונית) ובה כל חמשת הדיסקים, בעטיפות תקליטים מוקטנות ולצידן חוברת של 76 עמודים עם כל הפרטים וכל מילות השירים, או כל אחד בנפרד, בעטיפת דיסק רגילה עם חוברת קטנה ובה כל האינפורמציה הרלוונטית לאלבום עצמו.

מהמוצרים האחרים אוסף הלהיטים "Greatest Hits", וגם "The Essential" הם מוצרים ראויים ביותר. השאר פחות. ומעריצים אמיתיים יחמדו גם את הדי.וי.די מסנטרל פארק.